מה ישראלי בעיניך? זו שאלת מיליון הדולר שיאיר לפיד נוהג לשאול כל מרואיין אצלו בתכנית. חוץ מאבא שלו, טומי, שאמר "אתה" והצביע על בנו השרירי והשמנוני, רוב המרואיינים עונים תשובות לקוניות וצפויות כמו "להידחף בתור", "לנסוע למזרח אחרי צבא" או "לקלל בכדורגל".
בעיניי, התכונה הישראלית הבולטת ביותר היא תחושת ה"מגיע לי יותר". אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון אבל הנה לכם סיפור אמיתי שיחזק את טענתי.
אני זוכר את אותו לילה כאילו זה היה בשבוע שעבר. בעצם זה היה בשבוע שעבר. עבדתי בבר. לילה עמוס באנשים, דחוק ומיוזע, מוזיקה רועשת, עשן סיגריות מהול ברסיסי רוק לתוך הפנים.
בין לקוח אחד שיכור ומרייר ובין לקוחה מצחקקת, התיישבו על הבר שני גברים, ככה בני 30. "אפשר שני סאותרן?" שאג אחד מהם לאוזן שלי. בטח שאפשר, רק למה לצעוק?
מזגתי שני סאות'רן עם קרח והמשכתי בעבודה. אנשים שרו ורקדו על הבר, צ'ייסרים של וודקה נמזגו כאילו היה זה הבר השכונתי של הצבא האדום וחביות הבירה התרוקנו, עד שנדמה היה כי נבחרת אירלנד הגיעה למשחק חוזר נגד הנבחרת והאוהדים כבר נחתו בארץ.
אחרי כמה דקות סימן לי הצמד שאגש אליהם. "שים לנו עוד שני סאותרן, אבל תפנק הפעם, אה?" צעק לעברי אותו אחד. לפנק? נו בסדר, מזגתי עוד סאות'רן, פינקתי בעוד שלוק, הנחתי את הכוסות מולם והערב נמשך.
כשתמו להם 3 סיבובי משקאות, קראו לי שני החבר'ה וכשניגשתי אמר לי הבחור השני את המשפט הבא: "ברמן, אנחנו כבר אחרי שלושה דרינקים, לא הגיע הזמן שתפנק אותנו באחד על הבית?". פה כבר לא יכולתי. בלית ברירה הטחתי בפניו את המילה שאף לקוח לא אוהב לשמוע ואף ברמן לא אוהב לומר: "לא".
זה נשמע קצת מופרך אבל התפתח בינינו מו"מ קצת הזוי, כשהצמד ניסה לשכנע אותי למזוג להם און דה האוס ואני מתעקש שלא. אחרי דקותיים של ויכוח הם נכנעו, ביקשו חשבון, שילמו והלכו - לא לפני שזרקו לעברי כמה קללות חביבות בנוגע אליי ולאמי היקרה.
מגיע לי
האמת? קללות לא מרגשות אותי, וגם חוסר פרגון מצד הציבור הרחב כבר מזמן לא עושה לי רע על הנשמה. למדתי לחיות עם זה. מה שהרגיז אותי זו הגישה הישראלית שאומרת "שילמתי הרבה? עכשיו מגיע לי משהו בחינם".
אין מקום טוב יותר להבחין בגישה הזו מאשר בברים בישראל. כל ברמן שיגיד לכם שהסיפור הזה לא קרה לו הוא ברמן טרי וחדש, או פשוט לא ברמן. כולנו מכירים את זה וזה עוד יקרה לנו בעתיד, ולצערי אין כל כך מה לעשות בנדון. תרבות זו תרבות.
האם רק בברים מרשה לעצמו הישראלי להתנהג כך? הרי אין שום הגיון בדרישה הזו. לא נתקלתי מעולם בלקוח במקדונלד'ס שקיבל צ'יפס חינם כי הוא קנה ארוחה ב- 150 ¤ לכל המשפחה (והצעצוע שמקבלים על ארוחת ילדים לא נחשב), גם בתחנת דלק לא תקבלו דלק חינם כי אתם לקוחות קבועים. אתם משלמים על מה שאתם מקבלים, לא יותר.
הגישה הזו חייבת להיפסק, אם לא בגלל העיקרון המוטעה בבסיסה אז בגללנו, הברמנים. לתת שירות טוב זו המטרה שלנו ולהיות נחמדים ואדיבים זו צורת העבודה. כשדורשים מברמן אלכוהול חינם, מעמידים אותו בסיטואציה לא נעימה, ממש עם הגב לקיר. מצד אחד אסור לו, כי זה מה שהבוס והנורמות אומרים, ומצד שני הלקוח צריך להיות מרוצה. אנחנו לא צריכים לעמוד בדילמה הזו אז בבקשה אל תגרמו לנו להיות חצופים ולהגיד לכם לא.
שימו את עצמכם במקומנו ותחשבו פעמיים לפני שאתם מבקשים דברים כאלה. בסך הכל אנחנו פה בשבילכם, אבל יש גבול, וכשהגבול נחצה, לא יהיה שום היסוס ואתם לא תהיו רצויים פה. חבל, לא?
יש אמרה ידועה שאומרת "זכות קדימה מקבלים, לא לוקחים". נסו לאמץ גישה דומה כשאתם יושבים על הבר: פינוקים מקבלים, לא מבקשים.
קוקטייל השבוע
לסיום, מסורת חדשה - קוקטייל השבוע. אל תיבהלו, אין שום כוונה לחרוש על מתכונים ידועים ונדושים, אלא להביא קוקטיילים פחות מוכרים, אך עם זאת טעימים וראויים.
את הקוקטייל שפותח את המסורת הכרתי דרך משתתפת בפורום האלכוהול של וואלה! שמכנה את עצמה Islay. חיפשתי וחיפשתי, ולבסוף מצאתי את השם, המרכיבים והמינונים. תיהנו.
RAGGED COMPANY
מרכיבים:
60 מ"ל וויסקי בורבון
30 מ"ל וורמוט אדום
30 מ"ל בנדיקטין
דאש אנגוסטורה
אופן הכנה:
מוזגים לכוס אולד פאשן עם קרח את כל המרכיבים, מקשטים בסליל קליפת לימון, מערבבים ונהנים.
* קהל יעד: שתייני וויסקי שרוצים לגוון קצת
* טעם דומיננטי: מתקתק אך עמוק
* איכות: גבוהה
* עלות: יקר (40 ש"ח בממוצע), אבל אפשרי
* לכו על זה אם אתם אוהבים: מנהטן, רוב רוי, ראסטי נייל