כשלא עושים סקס

הנה חידה לכל הברמנים והשתיינים שהתלבטו אם הם שמים לב למה שקורה סביבם בבר. הפותר נכונה יזכה בסוף שבוע זוגי:
הבר עמוס באנשים, רובם לוגמים משקאות רגילים - וויסקי, וודקה רדבול, צ'ייסרים של וודקה ובירות ליד. המוזיקה מחרישה, המקום אפוף ריח סיגריות מטונף ובאוויר אווירה סליזית. לפתע, משום מקום, הברמן מקבל הזמנה אחת ובה 4 בנדיקטין, בלי קרח בכוס סניפטר.
מה קרה?
א. תיירים צרפתיים התגלו בישראל, למרות שעדיין לא קיץ.
ב. קבוצת נזירים סקנדינביים הגיעה לבחון את חיי הלילה התל אביביים.
ג. נובורישים מבועת ההייטק באו לבזבז קצת כסף.
ד. צעירים שבדיוק סיימו שיעור על בנדיקטין בבית ספר לברמנים ובאים להתפנק.

אם התשובה שלכם היא ד': כל הכבוד, התקבלתם, וזכיתם בסוף שבוע.
מסתבר שבנדיקטין הוא המשקה האהוב כמעט על כל תלמיד בית ספר לברמנים זה או אחר, ולכן רוב הסיכויים שמי שמזמין אותו בארץ עבר קורס הכנה מזורז.
אם בחרתם בתשובה א', ב' או ג': פקחו עיניים גדולות יותר בפעם הבאה שאתם יושבים בבר.

הבנדיקטין הוא אחד המשקאות היותר מוערכים ואהובים בעולם האלכוהול העולמי, ויחד עם זאת נדמה כי בארץ הוא בורח לנו מהידיים ומתפספס. ייתכן כי הסיבה היא תמחורו הגבוה (280 ₪ לבקבוק), הרצינות והפאסון שמסביב למשקה או אולי העובדה שלא הרבה שמעו עליו. כך או כך, חבל שמשקה כל כך טעים לא נמזג לכוסות ארצישראליות רבות יותר.

ההיסטוריה של הבנדיקטין מתחילה במאה ה-16 בצרפת. ברנארדו וינצ'לי (Bernardo Vincelli), נזיר מפאקאן (( Fécamp שבנורמנדי, שהשתייך למסדר הבנדיקטיני הקתולי - נהג לערוך בין תפילה לעוד שתיקה ממושכת ומוזרה, ניסויים שונים ברקיחת משקאות עשביים. השריה פה, סינון שם, מעט מהילה במים וטעימות אינסוף. ככה זה כשלא עושים סקס.

בשנת 1510 הכין וינצ'לי ליקר חדש וטעים במיוחד, אותו רקח מ- 27 עשבים וצמחים שונים, אותם זיקק והשרה באלכוהול. הליקר נצרך תחילה כשיקוי רפואי (כך מספרות האגדות) וריפא את הנזירים מהמחלות השונות בהן חלו, אבל עם הזמן- בזכות טעמו הנהדר- החלו ללגום ממנו בעיקר כדי ליהנות. כך הפך הבנדיקטין למשקה אלכוהולי לכל דבר.

את הליקר ביקבק וינצ'לי בבקבוקי זכוכית, ועל כל אחד מהם הייתה חותמת ובה 3 אותיות :D O M - ראשי התיבות בלטינית הם "Deo Optimo Maximo", ובעברית: "אלוהים הגדול והכל יכול", כהקדשה לאל שהקנה לו את היכולות לרקוח משקאות מסוג זה.
לאחר מותו, המשיכו הנזירים לייצר את הליקר המשובח במנזר עצמו. המתכון עצמו הוצפן היטב ונודע ל- 3 אנשים בלבד. העתיד נראה ורוד.

בשנת 1789 הופסק ייצור הליקר במנזר בעקבות המהפיכה הצרפתית. הנזירים נאלצו לחזור לעבודת הקודש שלהם, והתנחמו בשאריות הליקר שרקחו בעבר.
בשנת 1863, שנה אלכוהולית במיוחד (ג'ק דניאל קיבל לידיו את המזקקה הראשונה, מרטיני רוסו יוצא לאור ועוד), מצא אלכסנדר לה גראן (Alexandre Le Grand), סוחר יינות ואספן כתבים עתיקים, את המרשם האבוד, והחליט כי הוא זה שיחזיר את הליקר לחיים.

לה גראן אסף את 27 העשבים המדוברים והכין את הליקר כדי לוודא שבאמת זהו המתכון המקורי. הטעימה איששה כי המשימה הצליחה, ולה גראן הקים חברה פרטית שהחלה לייצר את הליקר בכמויות גדולות. לליקר המחודש ניתן שם שנותן כבוד למנזר בו הוא יוצר- בנדיקטין. בשנת 1873 מכר המפעל יותר מ-150 אלף בקבוקים, כמות מרשימה ביותר לתקופה ההיא, והבנדיקטין אומץ באופן רשמי על ידי העולם.
ב-1876 הקים לה גראן ארמון מפואר בפאקאן, ובו שילב את ייצור הבנדיקטין עם אוסף היצירות העתיקות שלו - אותן אסף גראן אסף במשך השנים.

במשך השנים אגדות רבות נסובו סביב הבנדיקטין ומרכיביו השונים. על פי חלק מהשמועות ניתן היה להעלות על הדעת שמדובר בליקר המבוסס על קוניאקים מיושנים עשרות שנים ועוד מיני מיתוסים. אבל תהליך הייצור של הבנדיקטין שופך אור על העובדות.

27 עשבים שונים מכל רחבי תבל משמשים כתערובת הסודית של הבנדיקטין. אזוב מצרפת, זרעי כוסברה מאיטליה, זעפרן מיוון, תרמילי וניל ממדגסקר, קינמון מציילון, אגוז מוסקט מאינדונזיה ועוד מרכיבים סודיים מחמשת יבשות עולם - כולם מושרים באלכוהול ומזוקקים.

הבסיס האלכוהולי הוא סלק סוכר ולא ברנדי או קוניאק כפי שנהוג לחשוב. האלכוהול המתובל מזוקק פעמיים בזיקוק דודי מסורתי, ואז מוכנס לחביות עץ אלון למשך 3 חודשים. לאחר היישון, מערבב המאסטר בלנדר של בנדיקטין את התזקיקים השונים מהחביות ומיישן אותם פעם נוספת משך 8 חודשים בחביות בנפח 14,000 ליטרים. בתום היישון השני מוספים לנוזל תוספת של זעפרן, דבש וקרמל ומחממים לטמפרטורה של 60 מעלות על מנת למצות את כל הטעמים והארומות מהעשבים השונים. המשקה מקורר ועובר 2 סינונים, ואז מבוקבק לבקבוקים המעוצבים של בנדיקטין.

התוצר הסופי הוא ליקר בצבע ענברי (בעקבות הוספת הקרמל), מתקתק ונעים, עם טעמים וארומות של דבש, שוקולד, וניל ומעט הדרים. מזכיר קוניאק טוב ומתובל.
נשמע פלצני ומיותר? אולי, אבל כל מי שיטעם ממנו ירגיש זאת כמעט באופן מידי.
40% אלכוהול.

בנוסף לבנדיקטין הרגיל, מוציאה החברה מותג אחר, הנקרא "B&B". זהו קוקטייל שהומצא בשנות ה-30 של המאה הקודמת בבר "21" בניו יורק, המשלב בין בנדיקטין וברנדי ביחס של 1:1. המותג B&B הוא בעצם קוקטייל מבוקבק, כלומר יש בו ערבוב של בנדיקטין וקוניאק מובחר ומיושן. איזה קוניאק? סוד כמוס, לא מספרים לאף אחד ושימות העולם.

ה B&B פחות מתקתק בטעם ויותר עוצמתי ומלא, והוא פתרון מצוין לכל מי שרוצה להתחיל לשתות קוניאק, אך לא עושה זאת בגלל הטעם הקשה.
40% אלכוהול.

שנים נחשב רבות הבנדיקטין למשקה לא כשר, בגלל הידיעה המוטעה שהוא מבוסס על קוניאק, ומכיוון שקוניאק עשוי מענבים גויים, הרי שהוא יין נסך והבנדיקטין אינו כשר.

הרב משה גוטניק ממלבורן, אוסטרליה, החליט לברר את הסוגיה, ושלח מכתב לחברת בנדיקטין, ובו סיפר כי הוא אלרגי לענבים ומוצריהם, ומעוניין לדעת האם הבנדיקטין מכיל יין או משקה אלכוהולי מבוסס יין.

התשובה שקיבל היתה חד משמעית: " אנו יכולים לאשר לך כי "בנדיקטין דום" אינו מכיל יין או כל רכיבים המגיעים מענבים. איחולים חמים, צוות בנדיקטין." בעקבות התשובה הגיע גוטניק למסקנה כי הבנדיקטין כשר למהדרין.
אז אמנם ר' גוטניק חושב כך, אך מסתבר שבישראל ממאנים לתת לו את ההכשר המיוחל, ועדיין הבנדיקטין לא נמזג לכוסותיהם של שומרי המסורת. למה ומדוע? לאלוהים הפתרונים.