פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מספקת את הסחורה (ביוקר)

      אבי אפרתי שב לביקור באונמי, מעין מגדלור מקומי למטבח היפני, כדי לגלות שהתמחור בה הפך קצת מופרך. והאוכל? טעים, אבל פחות

      שש עשרה שנים חלפו מאז פתח אלי גרוסמן, ברחוב הארבעה, את טקמארו – המסעדה שהביאה את בשורת האוכל היפני לתל אביב. הרבה סאקה, סויה וסושי צרכו אכלני ובלייני תל אביב מאז. טקמארו כבר איננה, את מקומה תפסה אונמי, וגרוסמן כבר די הרבה זמן לא שם. סושי הפך להיות ממוצרי הצריכה הפופולריים בענף, וכמו שקורה בדרך כלל כשמדובר בתהליכים כאלו, זילות הפך לשמה האמצעי של הסצינה.

      תחת כל עץ רענן יותר או פחות תמצאו סושיה שתשמח לספק לכם קומבינציות בזול, ומה זה משנה מה האיכות, העיקר שיש אורז, אצות, סויה ומקלות. בתהליך הפיכת הסושי לבן דודו העממיקי של הפלאפל, נותרה תמיד אונמי כמגדלור של יציבות ואיכות. למרות שבדרך נפתחו גם כמה יפניות ראויות בהחלט, אונמי תמיד הייתה מופת. בעיני היא הייתה ליגה בפני עצמה, מעל כולן. ומכיוון שזמן רב עבר מאז אכלתי באונמי, יצאתי השבוע לבדוק מה נעשה שם נכון לעכשיו.

      מה עכשיו, עכשיו מה?

      כמו תמיד, מפוצץ באונמי, גם לא בשעות העומס. הגענו באמצע השבוע בשבע בערב ומקץ דקות ספורות המקום היה לגמרי מלא. המוזיקה הלמה בקולי קולות וזה לא כל כך התאים לשעה זו של הערב. בשעות מאוחרות יותר כשאת מקום הסעודה לשם סעודה תופסת הבליינות, זה מתאים לגמרי. בשבע בערב, כשאנשים מתיישבים כדי לאכול ולדבר, זה קצת לא לעניין.

      כמו תמיד, השירות היה ידעני, ענייני וחינני, וכמו תמיד פתחנו עם שתי קעריות מרק מיסו עם אצות ווקאמה ובצל ירוק (12 שקלים), שכמו תמיד, היה בסדר גמור וחימם מנועים לקראת הארוחה. סאקה אבוקדו קוקטייל (34), שזה קוביות סלמון נא ואבוקדו עם ווסאבי קראנץ' ועלי נענע, הייתה ראשונה מספר אחת. איקה באטר שואיו (34) – טבעות קלמרי מוקפצות בחמאה, שום וסויה, הייתה השנייה. מנת קוביות הסלמון הייתה טובה ומשכנעת, מין בת דודה או סוג של טייק-אוף ברוח ארץ השמש על סביצ'ה. היה שם איזה עידון מוצלח ונעים, אם כי הייתי שמח למצוא שם קצת יותר דג. פחות התלהבנו מהקלמרי, שהיה לגמרי בנאלי וסבל משמנוניות יתר וחוסר טוויסט. יש מיני דרכים לעולל נפלאות לטבעות קלמרי. הקפצה בחמאה וסויה איננה, ככל הנראה, אחת מהן; אם כי הוגן לציין שמי שבחר במנה המעט מופרכת הזו היינו אנחנו.

      המשכנו לעיקר והלכנו על הזמנת העיקריות הכמעט קבועה שלנו באונמי לדורותיה: קוורודאי סוגאטאיאקי (85) – דניס שלם על הגריל במלח, עם רוטב פונזו; וסושי (מי). הדג, שנצלה על גריל רב עוצמה עם מלח, הצליח תמיד לחלץ ממני קריאות התפעלות. טכניקת הצלייה בשילוב הטעמים שהמלח מצליח לחלץ מהדג, הפכו תמיד את המנה הזו בעיני למופת מרנין של עידון ואיפוק. האיכויות הללו היו גם בדג שקיבלנו, אבל כמדומני שטיפ טיפה פחות הפעם ולא בגלל איכות ביצוע. כמדומני שהיה זה הדג, שהיה במקור בסדר ולא יותר. אינני מלין על אונמי. דברים כאלו, האף שאינם משמחים, קורים בכל מסעדה. כשעוטפים דג בריבואות טעמי שום, פלפל ושמן זית למיניהם, קצת פחות מבחינים בכך. כשהוא מגיע בטיפול הכה מינימליסטי הזה, מרגישים בהבדל.

      94 שקלים לנשנשון

      בגזרת הסושי-סשימי גילינו שהקומבינציות של פעם כבר לא בתפריט וצריך להזמין אלמנט אחר אלמנט. זו עבודה מעט מייגעת. הרבה יותר נעים כשכל מה שצריך זה להכריע בין קומבינציה זו או אחרת. לא נורא. הקומבינציה הפרטית כללה סשימי אינטיאס (34), ניגירי סלמון (12) וצמד קונוסים: סאקמורי טמאקי - סלמון, סלמון סקין, אבוקדו ומלפפון (20), ואונאקיו טמאקי – צלופח בטריאקי ומלפפון (28).

      כל המנות סיפקו את הסחורה. כולן היו עשויות במקצועיות וללא רבב. הסשימי, כצפוי, היה גולת הכותרת; הקונוסים סימפטיים, הניגירי - ניגירי. קצת התבאסנו מהתמחור. הזמנו די מעט. מהסשימי מקבלים שלוש פיסות לא גדולות. הניגירי הוא יחידה אחת. ביחד עלתה המנה הזאת 94 שקלים ובעצם לא הייתה יותר מנשנושון.

      קינחנו במנת טפיוקה עם אננס (35) לא משכנעת וצמד כדורי סורבה (32) סבירים ולא יותר. אפשר היה להשקיע קצת יותר בשני הקינוחים. ביחד עם פעמיים מים וקפה, השארנו 377 שקלים. הרבה כסף בשביל הזמנה שבעצם, למעט הדג, כללה אוסף נשנושים לא גדול מידי ואף טיפת אלכוהול. אז נכון, למרות הכשלים המסוימים, אונמי עדיין מסעדה טובה בהחלט. אבל נדמה שעם הזמן היא בכל זאת קצת נחלשה, ולהבדיל ממה שהיה נהוג שם בעבר, נכון להיום, אם אתם בעניין של לאכול ממש, יקר שם.

      אונמי. הארבעה 18, תל אביב. 03-5620981.