אונו היא איטלקית חדשה בשכונה המתהדרת בכוונות "לרענן את ז'אנר האיטלקיות הותיק"; עם "מטבח איטלקי קליל עם פרשנות אישית של השף ניצן רז", וזאת ב"אווירה תוססת בחלל חם ומודרני".
נשמע מבטיח? האמת שכן. באמת הגיע הזמן שמישהו ירענן קצת את סצינת המסעדות האיטלקיות בישראל, הסובלת מאז ומתמיד מזילות מצערת וקשה. לאחר ארוחה שהגדירה מחדש את גבולות הסתמיות, די ברור שמאונו לא תצא הבשורה.
לרגע שהתחולל בטרם הארוחה זה נראה מבטיח. השף ניצן רז עשה קריירה נאה ביותר בניו יורק, במסעדת סושי סמבה הטרנדית, בטרם חזר לכאן להקים את סושי סמבה TLV. אף פעם לא נפלתי מהרגליים בסושי סמבה המקומית, אבל זה בטח לא מקום רע. מצד שני, מה לשף שעיקר תהילתו בפיוז'ן יפני-ברזילאי-פרואני ולמטבח איטלקי? בדיוק כמו שערן שרויטמן שחה כדג במי המטבח הצרפתי בתמוז ואורקה אבל בקושי פרפר באמיצ'י האיטלקית; וכשם שאבי קונפורטי הגדיל לעשות בצ'ימיצ'נגה אבל רחוק מזה בצפרה; כנראה שגם כאן. אונו החדשה נראית, נכון לעכשיו, יותר כמו פיאט אונו ישנה שנסיעתה די מקרטעת. העובדה שחתום עליה שף מוערך מעלה את האכזבה ממנה בחזקה נוספת.
זה מתחיל מהאווירה במקום. תחושת האנטי קליימקס מתחילה כבר כשמתיישבים. החלל המוארך, עם הוויטרינות העצומות אל הרחוב, ממנו נשקף בסיס הקריה בתל אביב, מזכיר יותר בית קפה או לחלופין, לאונג' וי.איי.פי. בנמל תעופה. אם במקום הכיתוב POMODORO על קיר הבר היה כתוב "ארומה", "הלל" או "קופי בין", זה לא היה נורא מפליא. האווירה קירחת מכאן ומכאן: היא לא מצליחה לייצר תחושת חום, אבל גם מגע מודרני-אורבני עדכני לא עובר ממנה.
על החיוורון
התפריט הכשר מושתת על אוכל חלבי ודגים ובנוי לפי סקציות: פוקצ'ות, ברוסקטות, דגים נאים, פיצות, פסטות ודגים. הלכנו על פעמיים דג לראשונות: ברוסקטה פשה (36 שקלים), שזה ברוסקטה עם פלמידה כבושה, קונפי שומר, צלפים וטרגון; ואינטיאס נא (52) עם קונפי שומר, זרעי עגבניות, צנוניות, גרידת לימון, שמן זית ומלח פחם. שתי מנות הפתיחה, על אף שהיו החלק הפחות מבאס בארוחה, סבלו מבעיות. הפלמידה במנת הברוסקטה נכבשה בעדינות והייתה טובה, אבל ניתנה במינונים מזעריים. היא הגיעה של שלוש פרוסות ברוסקטה קטנות ומכיוון שהייתה מועטת וקטנה, כל התוספות השתלטו עליה וכמעט העלימו את טעמה. בשר האינטיאס היה טוב ממש. התיבול והנוזלים שחדרו אליו היו ראויים, אבל כל קשקשת הירק שמסביבו לא התחברה אליו נכון. בנקודה זו אמרתי לשותפי לארוחה שאילו עצרנו עכשיו הייתה צריכה השורה התחתונה לעסוק בכך שמדובר במסעדה לא רעה ולא טובה. אבל אז החלו המנות הבאות להגיע ועימן הטוויסט בעלילה.
פיצה פונגי (52) הייתה הדבר הדהוי ביותר שניתן להעלות על הדעת כשמדמיינים פיצה. אכלנו אותה בלא שנשים לב, בעיקר כי היינו מורעבים כש-3/4 בקבוק יין כבר מאחורינו. פורטובלו, פורצ'יני, כמהין, ארוגולה ופקורינו; כל אלה היו שם, אבל לו ישב שם קופירייטר חובב ספרות וז'וזה סרמאגו, בטח היה מעניק לה את הכותרת "על החיוורון". הבצק היה סתמי, שילוב החומרים אקראי. עם קצת טאץ' אפשר היה לקחת את זה למקום אחר לגמרי.
עברנו הלאה, לרביולי די קרצ'ופו (ארטישוק, 54). המון רביולי הגיעו במנה הזאת, במפגן די מרשים של נדיבות. אבל, על אף שהיינו רחוקים מלשבוע, חלקים ניכרים מהמנה חזרו למטבח. היא לא הייתה טעימה. אבל ממש. מחית הארטישוק שבמלית הייתה גרועה. רוטב העגבניות-יין, שאמור היה לעטוף בטעם, עטף בחמיצות צרבתית וקרם השום, שאמור לתת עוד סיבוב, כשל במשימה. אם שתי הראשונות היו סוג של ככה וככה והפיצה סתמית, מנת הרביולי כבר הייתה פשוט גרועה.
הסתפקנו בקינוח אחד, שרק חיזק את התחושה המצטברת. פנקוטה רוזטה עם דודבני אמרונה וקרם לימון (38) הייתה אמורה להיות וריאציה אישית מקורית ומגניבה על הפנקוטה הסטנדרטית. היא הגיעה במין עיגול זכוכית שקוף, פתוח מלמעלה, שקצת הזכיר אקווריום קטן. לרגע ניתן היה לדמיין שקישוט הסוכר הזהוב שמעל הפנקוטה, אינו אלא דג זהב. קשה היה לדלות את הקינוח מפתח האקווריום הצר בו שהה, אבל קשה יותר היה לאכול אותו. זה בסדר לשלב רוזטה במתוקים ולקרוץ לטעמי השקד. זה נעשה מיותר כשמפציצים איתה, או אז היא הופכת לשתלטנית וגסה. קרם הלימון שהגיע למטה לא תיקשר עם הרוזטה. גם את המנה הזאת לא סיימנו.
לא נורא יקר באונו אבל, נכון לעכשיו לפחות, גם לא טעים. שדרוג קונספטואלי וביצועי משמעותי מתבקש שם, ומוטב מוקדם.
אונו ויצמן 2, תל אביב. 03-6932005