אין ספק, מתחם התחנה הוא מהיציאות היותר מרנינות של הזמן הזה. כן, הכול שם בחיתולים עדיין. הצמחייה זקוקה לזמן כדי להתפתח, יש חנויות לא מאוכלסות וכמה בתי קפה נוספים לא יזיקו, אבל האווירה כבר שם והיא מספקת את הסחורה. יפה במתחם התחנה. תל אביב של פעם ותל אביב של היום נפגשות שם בחן. אם רק יקפידו שבתי העסק הנוספים שייפתחו שם חנויות, אתרי שתייה והסעדה - לא יהיו ממותגים עד זרא, וישמר איזה גרוב עליז ויצירתי, הרווחנו מתחם ובגדול.
המסעדה הראשונה להיפתח במתחם היא "האיטלקיה בתחנה", אותה מוביל השף אמיר מרקוביץ'. מרקוביץ' בישל בשנים האחרונות במסעדת "פורלין" ברחוב הירקון. הוא העמיד שם מטבח ביסטרו צנוע יומרות וחביב, לאחר שחזר מתקופת הכשרה בפריז. מפתיע היה ששף שעיקר המוניטין שלו על מטבח ביסטרו צרפתי מסובב את ההגה לכיוון איטליה. נכון שיש גם אזורי חפיפה, או לפחות השקה, בין מטבחים אזוריים מסוימים של שתי המדינות; אבל פורלין עשתה את שלה טוב ונכון בדרך כלל וגם הצליחה לא רע. למה לשנות את הקונספט?
עיצוב הפנים של האיטלקיה בתחנה אירופאי וחם. הוויטרינות הגדולות ושולחנות החוץ שלה פונים אל מעין פיאצה מתוקה ולרגע אפשר לדמיין שאנחנו לא נמצאים מטרים ממלונות הענק המכוערים מחד ושדרות ירושלים המוזנחות מאידך. הכול נחמד ב"איטלקיה" עד שמגיע התפריט, שאיננו מצליח להלהיב וגם אינו נוטה לתמחור מתון. פיצות מתומחרות ב-50 עד 70 שקלים. רוב הפסטות ב-60 וצפונה. הדגים נושקים ל-100. כשמגיע האוכל הצהרת הכוונות מדברת על תפריט דרום איטלקי מבינים שאין לתמחור הזה, הגבוה משמעותית מהממוצע, כל גיבוי. בפורלין הצליח מרקוביץ' לשוות לאוכל מגע של אופי. כאן הוא נראה כמי שעובד לפי ספר. האוכל איננו באמת רע, רוב הזמן לפחות, אבל הוא מרגיש טכני. אוכל איטלקי שעשוי ככה, הוא אוכל סתמי גם כשאיננו רע.
איך אומרים פרגית באיטלקית?
האוכל של דרום איטליה, עם שמן זית, זיתים, ירקות, דגים, פירות ים, פסטות ברוטבי עגבניות ופיצות לרוב, הוא אוכל פשוט ושמח. לא מצאנו בארוחה מנה אחת שהצליחה לשמח. הכול היה תקין, אבל נטול השראה או סתם חן. "הסרדינים של סרדיניה" (30 שקלים) היו חמישה סרדינים כבושים עם פסטו על ירקות. "תמנוני פלרמו" (48) היה סלט לא גדול מזרועות תמנונים, ארטישוק, זיתי קלמטה, צנובר ועלים. בשתי המנות הללו הורגשה הטכנוקרטיות. הן לא היו רעות, אבל חסרה בהן, מאד, נשמה. קרפצ'יו פילה בקר (48), הוצף, כרגיל במקומותינו, בשמן זית, בלסמי ופרמזן. הבשר לא הרהיב כשלעצמו. התוספות בלעו אותו לגמרי.
הזמנו "דניס טרי" (96) וקיבלנו דניס שלם אפוי בתנור, עם שמן זית ועשבי תיבול, לצד תפוחי אדמה בתנור. הדניס, דג חקלאות ימית ידידותי מאד למשתמש, שדי קשה לקלקלו, הגיע שלם והרוס למדי. במקום עסיסי, מרקמו הרגיש סמרטוטי. התוספת שלידו לא היתה רעה, אבל כמו מרבית הארוחה הזאת, היתה נטולת נשמה. מנת פנה נפוליטני (62), עם רוטב עגבניות, בייקון, סלמי ופרמזן היתה הגרועה מכל מנות הארוחה הזאת. צינורות הפנה היו מעט רכים מידי והרוטב רחוק מאד מלשכנע. המנה בעלת השם המופרך "פרגיות איטלקיות" (70), היתה היותר סבירה בארוחה, בעיקר כי במרינדה שלה היה איזה טאץ' נעים ומשמח. נכון, גם תמחורה מופרך. 70 שקלים למנת פרגיות זו באמת היסחפות רבתי, אבל לפחות זה לא היה משמים ולקוני כמו מרבית הארוחה.
הסתפקנו בקינוח אחד, פנקוטה לימונצ'לו (34), שגם הוא לא הצדיק את עצמו. הפנקוטה היתה שטוחה בטעמיה ופירות היער שמעליה אגרסיביים ולא מזמינים. היא זוכה, ביחד עם מנת הפנה, בתואר המפוקפק "המנה הגרועה ביותר בארוחה סתמית".
לא זול באיטלקיה בתחנה וגם לא מספיק טעים. אי אפשר לעשות אוכל איטלקי מוצלח בלי לחיות ולהכיר באמת את עולם התוכן הזה. מרקוביץ' איננו השף הראשון כאן שביצע פליק-פלאק מהתמחות במטבח הצרפתי לזה האיטלקי ואינו הראשון לאכזב. שיפור עמוק מתבקש באיטלקיה בתחנה. תשוקה, יצריות, ממזריות, מצוינות; כל אלה ועוד חסרים שם. חסרונם הופך אותה, נכון לעכשיו, למסעדה סתמית ולפיכך בלתי מומלצת.
האיטלקיה בתחנה. קויפמן 1 (מתחם התחנה), תל אביב. 03-5222664