פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דג מחוץ למים

      יש הרבה דגים מוצלחים מאורי בורי בים המסעדות שמסביב, אבל משום מה היא עדיין מהווה מוקד עלייה לרגל. אבי אפרתי נותר פעור פה

      סוף אוגוסט שיגר אותנו צפונה עם פנטזיה, מופרכת מיסודה כמובן, לטמפרטורה נמוכה יותר ואחוזי לחות שפויים. חבל הארץ האהוב של הגליל המערבי, סיפק לנו בשנים האחרונות לא מעט משבים מנחמים, בימים בהם מרכז הארץ הרגיש כמו מיקרוגל קולקטיבי. אבל קיץ 2010, מסתבר, הוא כזה שאינו לוקח שבויים. חם בטבריה; אבל לא רק בה. גם במצפה הגלילי בו שהינו, בגובה 600 מטר מעל פני הקרקע, היה זוועה. לא רק חם, אלא גם - לא יאומן אך יסופר – לח בטירוף, אפילו בערב.

      אי אפשר לבקר בגליל המערבי בלי לקפוץ לשוק של עכו, גן עדן במונחים מקומיים לאוהבי אוכל מן הים. השוטטות בסמטאות העיר העתיקה והשוק הסימפטי כל כך תמיד עושה לנו את זה. הרעב התעורר, רצינו קצת יותר מחומוס ולא בדיוק שיפודים. פסענו לכיוון אורי בורי, אתר הסעדה הנחשב שנים מוסד לעלייה לרגל מכל קצווי המדינה. המשאלה לא היתה גרנדיוזית. ארוחת הטעימות הידועה היתה גדולה עלינו. ראשונות קלות, קצת ירקות, דגים טובים, בירה - זה כל מה ששאפנו אליו, מיוזעים, בצהרי עוד יום חם ולח בקיץ הזה, שנדמה שתאריך התפוגה שלו לא יגיע לעולם.

      היה אמצע השבוע והמסעדה היתה מלאה. אנחנו מכירים את אורי בורי מביקורי ערב. אז, כך התחוור לנו, ממסכים החושך והאווירה את מה שקשה קצת יותר לטשטש באור יום. המבנה העתיק יפהפה אמנם, אבל מה שיכול היה בנסיבות מסוימות לייצר תחושת חן אותנטי, משדר לאור השמש העזה מוזנחות. לפחות המזגן עבד ביעילות.

      תמיד השתוממתי לנוכח מעמד העל לה זכתה המסעדה הזו. בביקורי שם בעבר התרשמתי שארוחת הטעימות המפורסמת מספקת הרבה יותר כמות מאיכות; שמספר המנות מתוכה שבאמת כיף לאכול הינו זעום. ובכל זאת כשכל העולם, או לפחות כמעט כולו, כולל רבים ממעצבי דעת הקהל, נוהים אחר מקום, מצאתי את עצמי תוהה: יכול להיות שיש משהו שאינני רואה? ארוחתנו שם היתה הזדמנות לנסות ולברר סוגיה זו, הארוכה מבחינתי כמעט כאורך זקנו של הבעלים המיוחצ"ן (אורי ירמיאס). היא נסתיימה במסקנה חד משמעית.

      מסעדת אורי בורי בעכו (יח"צ)
      באור יום קשה להסתיר את ההזנחה הכללית. מסעדת אורי בורי בעכו (צילום: יח"צ)

      התפריט עתיר בדגים ופירות ים עטויי רטבים כבדים, מיושנים, בהם מככבת שמנת. לא בדיוק כוסית השרדונה הפרטית שלנו, בטח לא בצהריים באמצע הקיץ. הלכנו על פשוט: סביצ'ה אינטיאס בלימון, שמן זית, צלפים ובצל סגול (32 שקלים), שרימפס נא בשמן זית ופלפל חריף (33) וסלט ירקות עם פטה וזיתים (33). הפליאה המסוימת על מחירן המתון של הראשונות, בהשוואה לעיקריות הלא זולות בעליל, התבהרה כשהגיעו המנות. הן היו זערוריות, אפילו לא טפאס, בוודאי לא בגודל של ראשונות ראויות לארוחה של ממש, וללא כל תוספי ירק או עשבים. מנת השרימפס היתה טעימה, האינטיאס בסדר. כאן החל וגם תם החלק הטוב בארוחה. הלחם שהגיע ליד לא היה מוצלח. בסלט היו ירקות מדכדכים, בתיבול אנמי. בטח לא מה שאמורים למצוא במסעדה צמודת שוק.

      עברנו למנות העיקריות: פילה ברמונדי ברוטב תרד, פטה ופקורינו (99), פורל מעושן ברוטב חרדל ודבש (94) וחצי מנת קלמרי מטוגן (49). שלושתן היו מבישות. נתחיל בקלמרי. כחובבי הג'אנק הבלתי אנין בעליל המכונה טבעות-קלמרי-מקומחות-מטוגנות יש לנו קילומטראז' מכובד עם המנה הזאת. בפרפראזה על שיר הילדים החביב של ע.הלל, אפשר בהחלט לקבוע שאצלנו כל המשפחה טוחנים קלמרי (מטוגן) כהלכה. קצת התפלצנו למראה התמחור המופרך – 88 שקלים לעיקרית, ו-49 לחצי מנה. גם בתל אביב היקרה לא גובים בשום מקום סכום כזה על מנת הצ'יפס מן הים הזו. פרט לכך, מליחות בלתי נעימה בעליל השתלטה על הבלילה בה טוגנו הקלמרי וגרמה לדור הצעיר, שגילוח טוגני קלמרי לפי מטרים רבועים הוא שמו האמצעי, לסגת מהם. בצדק.

      עברנו לדגים. שתי המנות נראו רע, עם אפס השקעה בכל מה שמסביב לדג ופרזנטציה מביכה, שמקומה לא יכירנה במקומות הגובים סכומים כאלה. הברמונדי קיבל צריבה חזקה מדי משני הצדדים, נותר חף מכל עסיס והונח כמו שהוא על הצלחת. לצדו, בהגשה מז'אנר החומוס-טחינה, נחה שלולית רוטב תרד-פטה מלוח, סמיך ורע לתפארת, שבמקום לשבור או לאזן את טעמיו נבזקה עליו גבינת הפקורינו, המלוחה דיה כשלעצמה. זו היתה מנה שנראתה נורא, הרגישה מחופפת וטעמה היה רע עד מאד.

      אותו הדבר בדיוק חזר עם הפורל. הדג היה יבש. רוטב החרדל-דבש, שהגיע בפנכה קטנה בצד, עורר אסוציאציות לקייטרינג אייטיז בינוני. התוספות – אוסף ירקות שמנוניים, עייפים, מעליבים לו הוגשו על תקן אנטיפסטי – היו מהסוג הבלתי לגיטימי במסעדה מכובדת.

      קינחנו בארבעה כדורי סורבה וגלידה (14 לכדור) המיוצרים במקום: אשכולית אדומה, עראק, שוקולד ונענע. היחידי הראוי מבין הארבעה היה סורבה האשכולית האדומה, שהצטרף לדגימת השרימפס הנא מהפתיחה.

      396 שקלים לפני נוזלים ושירות עלתה הארוחה הזאת, כלומר למעלה מ-500 אחרי. מדובר כנראה במסעדה מצליחה מספיק בכדי להרשות לעצמה להתנהל ללא כל אלמנט של עסקית צהריים. זה די לא נעים להשאיר סכום כזה על ארוחה מרושלת ולא טעימה. על אחת כמה וכמה במקום הנתפס כאחד הטובים בישראל, שהפער בין דימויו לתמורה שהוא מספק הוא מהבוטים שיש.

      אורי בורי. ההגנה, רחבת המגדלור, עכו. 04-9552212