במבוך התפריט

התחרות בענף ההסעדה קשה ביותר. מסעדות חדשות נפתחות חדשות לבקרים ומחפשות דרך להתבדל ולהתמתג. זה די לא פשוט. בפרפראזה על השיר המקסים ההוא של מתי כספי, רלוונטי בהחלט לשאול "כמה מסעדות כבר אפשר להמציא בכלל"? קולינריה נטו כבר מזמן אינה מספיקה במשחק הזה. נדרשת חוויה. MAZE היא מסעדה חדשה שכל ישותה מושקעת במאמץ אדירים לגעת באותו גורם חמקמק שיבדל אותה מאחרות.

משתעממים להיכנס לעוד מסעדה רגילה, עם תפריט כזה או אחר? במייז, במקום מסעדה תקבלו מתחם. מדובר בעצם בשדרה ניו יורקית שיש בה הכל: דיינר, תחנת מטרו, בר אלכוהול, סושי בר ותפריט חובק גלובוס – מסביצ'ה, קרפצ'יו ודים סאם; דרך פסטות למיניה, דגים ופירות ים, בשר, סושי ואפילו תפריט יפני. מזל שלא בנו שם גם תחנת פלאפל. העיצוב עצמו (אדריכל מיקי הייבלום) עדכני ומושקע, אמריקאי במפגיע, לטובת חובבי הז'אנר. התפריט מעוצב כעיתון אמריקאי בן ארבעה עמודים וגם בו ניכר מאמץ היתר. הוא מציף בפרטים, אמרות שפר באנגלית וצילומים כמו עיתונאיים, בשחור לבן. במקום להפוך את העיון באוכל שעל הפרק לנעים ונגיש, הוא הופך מתיש.

על האוכל חתום השף אייל פרץ וגם בו מושקע מאמץ רב וללא ספק שפע כוונות טובות. תפריט כזה, שמחבר דיינר ניו יורקי, ביסטרו תל אביבי- ים תיכוני ומסעדה יפנית הוא סוג של שפגאט קולינרי מאתגר, שלא לומר בלתי אפשרי, לשף. למרבה הצער, רמת האוכל בהתאם.

כדי לתהות על קנקנו של המטבח בארוחה אחת, הלכנו על בחירות מסקציות שונות: רוסטביף סינטה (47 שקלים) מאגף הראשונות, קלמרי בירקות ועלים (39) מהסלטים, מוסר צרוב בחמאת לימונים צרובים (105 שקלים) מרשימת הדגים וסלמון צ'יראשי (69) מאגף המיוחדים בתפריט היפאני. האוכל לא היה רע, אבל גם לא באמת טוב. חומרי הגלם נתגלו כלא רעים, אבל הברקות רעיוניות לא היו שם וגם לא ביצועים שראוי להוריד בפניהם את הכובע, או סתם ליהנות.

בסלט הקלמרי לא היו מעט מידי רכיכות מן הים, אבל עודפי בצל סגול ומיץ לימון השתלטו עליהם כך שלא ניתן היה לחוש בהם. כך נבלעו גם טעמי עגבניות התמר, העלים והזיתים שהיו שם. זה היה סלט אגרסיבי, לא מוצלח בעליל. במנת הרוסטביף היה בשר לא רע בכלל, שניתן במינונים חסכניים משהו, וגם הוא ישב על לחם קלוי עם חרדל דיז'ון, דבש, שרי וצלפים שקצת האפילו עליו. זו הייתה מנה שהתחסלה ברגע מחמת מידותיה. בהתחשב בתמחורה, טוב יעשו אנשי מייז אם יגדילו אותה קצת.

המשכנו לעיקריות כדי לגלות שהמנה שהגיעה מהאיזור היפני במתחם, הייתה הטובה ביותר בארוחה. מנת מנת הסלמון צ'יראשי שהגיעה בתור קופסה ובה מצע אורז ומיני פינוקים חביבים: סשימי סלמון טוב, סלמון אפוי, טמאגו, שהיא מעין חביתה יפנית, ביצי דגים, ועוד טובין, מטופלים היטב כולם, שביחד עם ערכת סויה-ג'ינג'ר-ווסאבי סיפקו מנה רבת חן. מוסר הים היה מוצלח פחות. נתח פילה הדג נצרב עם רוטב לימונים צרובים, רוזמרין, שום, כוסברה ושרי תמר. הוא לא היה רע, אבל לקה בעסיסיותו ומעטפת התיבול עימה נצרב התקשתה לספק את ההנאה והמובחנות המצופה ממנת דג לא גדולה ב-105 שקלים.

מנת הקינוח שחלקנו (נוטלה אגוזים - 37) הדגימה את הבעייתיות של מייז הלכה למעשה. בספל עצום מימדים הגיעו "שכבות של מרנג, גלידת נוטלה וקרמבלס שקדים, מכוסות במרבלינג בוטנים וענבים טריים". זו הייתה מנה עצומת מימדים, מתפקעת ממתיקות בלתי מאוזנת, שיכולה לסתום גם ארבעה גרגרנים. היה בה משהו מוגזם, וולגארי אפילו; בטח לא כזה שעושה חשק להמשיך לאחר שניים-שלושה ביסים.

הוגן לציין שהשירות, על אף חובבנות מסוימת, הנובעת כנראה מחוסר ניסיון, היה מלא בהשתדלות שחיפתה על הכשלים. על כל פספוסון לא נורא משמעותי – היו כמה כאלו – נשלח צ'ופר אחר מהמטבח כפיצוי. מסלט קטן, דרך תוספת לקינוח ועד קוקטייל כלשהו ובטח שכחתי משהו. גם כאן ניכרו מן הסתם הכוונות המצוינות, אבל גם זה היה קצת יותר מידי.

297 שקלים עלתה הארוחה הזאת, עם קינוח אחד בלבד ולפני שתייה ושירות, כלומר למעלה מ-400 בצירוף בירה אחת, שני משקלאות קלים, קפה ושירות. זה אולי לא נורא יקר, בטח לא זול, אבל ברור שהאוכל אינו מייצג תמורה ראויה לעלות. קצת יותר פוקוס במטבח, במקום פיזור ומאמץ, יעזור בהחלט לצנן את הגרוב ההיפראקטיבי של מייז, שנכון לכרגע לא עובד לטובתה.

MAZE. מתחם הסינמה סיטי, צומת גלילות, 7355030 – 03.