אבי אפרתי לוגם יינות של יקב יפו ואמפורה

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 50% ענבי מרלו, 50% סירה. ענבי המרלו נבצרו מחלקה בסמוך ליקב (השוכן במושב נווה מכאל בעמק האלה). ענבי הסירה מכרם באיזור שורש. היין התיישן 13 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. צבע ארגמן. גוף בינוני. 13.5% אלכוהול.

כמה? 110 שקלים.

הכי מתאים ל: קרפצ'יו עם רוקט ופרמזן, ברזאולה, אנטרקוט כבוש.

דבר המבקר: המעוגלות של המרלו פוגשת את העוקץ המחודד של הסירה. שניהם פוגשים את העשייה הייננית המעודנת והרכה של משפחת צלניקר, בעלת יקב הבוטיק יפו מהרי ירושלים. האף מבטיח, החיך מקיים. יין חמוד ביותר. החן וחוסר הסטנדרטיות שלו מחפים על היותו מתומחר קצת גבוה מאיכויותיו הריאליות. לכן, את הקיטור הקבוע על מחיריהם הגבוהים מידי של יינות הבוטיק כאן נשאיר להזדמנות אחרת. ניתן ללגום כבר עכשיו.

בשלוש מילים: חינני ומלא אופי.

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 85% קברנה סוביניון, 10% מרלו, 5% סירה, מכרמים בעמק האלה, שנבצרו בבציר ידני. 13 חודשי יישון בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. צבע ארגמן. גוף בינוני נוטה למלא. 13.8% אלכוהול.

כמה? 110 שקלים.

הכי מתאים ל: סטייק ברוטב ציר בקר ויין אדום.

דבר המבקר: קברנה רך ומעוגל. להבדיל מקודמו, בלנד הסירה-מרלו, אין לו את השפיץ הייחודי, אבל הוא איכותי, מהוקצע ואלגנטי. כמו קודמו, מעט יקר ביחס לאיכות, אבל מהנה בהחלט. ניתן ללגום כבר עכשיו.

בשלוש מילים: קברנה מהנחמדים בשטח.

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: בלנד של 70% קברנה סוביניון, 20% סירה ו-10% מרלו, מחלקות במנרה וכפר יובל בגליל העליון. 24 חודשי יישון בעץ אלון צרפתי. צבע ארגמן. גוף בינוני. 15%(!) אלכוהול.

כמה? 79 שקלים.

הכי מתאים ל: סנדביץ' רוסטביף.

דבר המבקר: נוכחות ענבי הסירה מסובבת קצת את הטעמים בהשוואה ליינות קברנה סוביניון מקומיים טיפוסיים ומכניסה קצת טוויסט ים תיכוני ואופי. זה לא יין נורא מרשים, אבל אפשר בהחלט ללגום אותו, לצד פסטות ותבשילי בשר לא נורא כבדים. לא יין מהשלישייה המובילה בקטגוריית המחיר שלו, אבל בהחלט סימפטי.

במילה אחת: אפשרי.

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 40% קברנה סוביניון, 40% סירה ו-20% מרלו, מגפנים צעירות בפסגות בהרי יהודה, כרם שעל ברמת הגולן וכרם מנרה בגליל העליון. 13.5% אלכוהול. צבע ורוד בהיר. גוף קל בינוני.

כמה? 59 שקלים.

הכי מתאים ל: לגימה לא מחייבת.

דבר המבקר: מד רוזה היא סדרת הבסיס הקלילה והלא מחייבת של אמפורה. אין בה כל יומרה לספק יינות חשובים. בכל זאת, יותר מידי תשואות מוגזמות של מובילי דעת קהל בשנים האחרונות, הובילו יותר מידי יקבים כאן להפיק יינות רוזה בעייתיים. הרוזה הישראלי הטיפוסי של השנים האחרונות היה סוג של גזוז – מתוק מידי, נטול אופי. האם הרוזה של אמפורה מוצלח יותר מהמקובל כאן, בדומה, למשל, לרוזה של רקנאטי? למרבה הצער התשובה שלילית. הוא קליל מידי, חסר אופי מידי, מתקתק מידי; עוד רוזה מגוזז.

ב-13 מילים: אחרי שכולם הבינו שאפשר לייצר כאן רוזה, הגיע הזמן שיתחילו לייצר רוזה טוב.