מסעדת 44 נפתחה לפני מספר חודשים על ידי אסנת הופמן, שפית ובעלים. הופמן בישלה בעבר בג'וז ולוז ומשם קפצה למטבח משלה. יש לי סימפטיה לאוכל בג'וז ולוז בפרט ולסצינת האלטרנטיב של מסעדות תל אביב בכלל. במקום שמוכתב ומנוהל במידה רבה על ידי קבוצות מסעדנים חזקות ועתירות עוצמה, שמעמידות מקומות גדולים ומושקעים, תמיד כיף לבלות אצל הקטנים.
44 היא מסעדת אינדי-גאסטרו. העיצוב שלה שייך לז'אנר האין עיצוב. זה, כידוע, לא טור על עיצוב מסעדות, אבל פטור בלא כלום, בוודאי במקום כזה, אי אפשר. 44 מרגישה כמו הפנטזיה של קולנוען שרוצה לצלם סרט תקופתי בשחור לבן, על תל אביב בשנות ה-30. אפשר גם להשתמש במילותיו של שותפי לארוחה: צריך די הרבה אומץ עם עיצוב כזה, להצליח לחצות את רף המינימום של האסתטיקה, מלמעלה ולא מלמטה.
חוץ מזה, היה ערב חורף קפוא כמו שרק החורף הנוכחי יכול, והמסעדה הייתה קרה. לא נורא נעים לאכול כשקר. כל ההסתיגויות הללו היו מרגישות כמו הבלים אילו על הפרק היה עומד אוכל טוב. כותב שורות אלו הוא האחרון להתקטנן עם שפית צעירה וכשרונית, שפותחת מקום טוב כוונות ומנסה להגיש בו אוכל יצירתי לפודי'ס. זו הצהרת הכוונות הברורה של הופמן. ובכל זאת, הארוחה ב-44 לא הייתה טובה דיה. יותר מידי מנות שקעו אל מתחת לרף הבינוני ומטה. פחות מידי התעלו מעבר לו. היה מאכזב והתמחור לא הרגיש
אינדי או אלטנרטיב כלל. יצאנו מעט מבואסים.
קוד צרוב בזרעי שומר וכוסברה על אבוקדו ויוגורט (36 שקלים) ומולים וארטישוק כבושים עם קליפת לימון ופטרוזיליה (48) היו מנות הפתיחה. בשתיהן ניכר רצון טוב, אבל אף אחת מהן לא עברה את אותו רף ההופך מנה למשכנעת. מעט המולים לא היו נורא בשרניים והכבישה שלהם הרגישה בנאלית.
במנת הקוד נחשף חומר גלם טוב כשלעצמו שטופל, שוב, בדרך בנאלית. זרעי השומר והכוסברה, האבוקדו והיוגורט; כל אלו התקשו לדנדן הנאה בחיך. הבה נבהיר: שתי המנות לא היו שגורות מידי, כמו בדרך כלל במסעדות כאן. הן היו לא מגובשות דיין.
עלה אורז עוטף סינטה קצוצה עם בוטנים וצנונית (54) הייתה המנה היותר מוצלחת בארוחה, היחידה במהלכה שהייתה חביבה בכל קנה מידה. השילוב בין הבשר לבוטנים והצנונית היה חינני וחיוני. אם כל המנות בארוחה היו כאלו אפשר היה להריע להופמן. מנת לברק עם כרישה, אפונת שלג וארטישוק ירושמי בחמאת מיסו (78) הייתה מוצלחת משתי מנות הפתיחה, אבל לא מבריקה. ושוב: הדג היה בסדר ונצרב בסדר, אבל כל המסביב, בפרט חמאת המיסו, לא יצר תנאים של חיבה בחיך. לא מנה מבאסת או מפוקששת, אבל גם לא מנה שווה.
אכלנו כבר ארבע מנות, אבל שלוש מהן היו בעצם על תקן ראשונות/ביניים והאחרת של דג. היינו צריכים עוד משהו. ניוקי עם אגוזי לוז, מרווה וריקוטה (52) היו הבחירה וזה לא היה זה. הניוקי הרכים, דווקא לא היו רעים, אבל השאר, מז'אנר הפשוט-פשוט, התקשה, אבל ממש. להלכה, חומרים פשוטים וטובים עושים מנת ניוקי ראויה. למעשה, היה חסר שם משהו שיקפיץ את מעטפת הניוקי ממתחמי הבנאליה והיה שם גם הרבה, אבל ממש הרבה, מלח. אטלנטי משובח אמנם, אבל בכל זאת יותר מידי.
עוגת השוקולד (30) לקינוח הייתה המנה המבאסת ביותר בארוחה. פשוט עוגת שוקולד סתמית לגמרי. 388 שקלים, כולל פעמיים בירה גדולה מחבית ושניים אספרסו ולפני חשבון, עלתה הארוחה הזאת. זה מה שמשאירים בכל מסעדה בתל אביב היום, אבל רף הבסיס בשטח גבוה מזה. אי אפשר להתעלם מהכישרון של הופמן, שברגעים הטובים מפגינה איכויות וחן. אבל, עם כל הרצון הטוב, נראה שלהוביל לבדה מסעדה יצירתית זה קצת יותר מידי עבורה, בינתיים לפחות. פעם היא אולי תוכל לעשות זאת, נכון לכרגע 44 שלה הוא מקום לא משכנע וטעון שיפור.
44, נחלת בנימין 29, 03-5664087.
לכל הביקורות של אבי אפרתי
