קלמטה נפתחה בחורף של השנה שעברה בלוקיישן שהעיד על אומץ לא מבוטל של קברניטיה: מתחם יפו העתיקה. ארסנל המילים שנשפכו במהלך השנים בסוגיית "יפו העתיקה, החלום ושברו" יכול היה לפרנס כמה וכמה ספרים עבי כרס. בקצרה: יפה להפליא שם, אבל גם כושל להחריד. נדרשים חזון ומידה לא מבוטלת של תעוזה לפתוח שם מקום, בין מלכודות התיירים ומיני מקומות הגוועים לאיטם. החלון לים התיכון שמספקת קלמטה, אם יושבים בחלל הפנימי שלה, תיכף לוקח ליוון, האם הרוחנית של המטבח שם.
בביקור בשנה שעברה, קצת לאחר הפתיחה, היה האוכל ככה וככה. לא מעט פיקשושים מחד, אבל גם ביטויי כישרון ברורים שהעידו על פוטנציאל ליד קלה, טובה ומדויקת במטבח. התחושה היתה שזה מקום שעם הזמן עתיד לממש את הפוטנציאל הגלום בו ושמעניין יהיה לבקר בו בהמשך. ההמשך הגיע. ביקרנו בקלמטה בשבוע שעבר. קיווינו לגלות מקום שהלך והתחזק. הצטערנו למצוא את ההיפך. היה טוב הרבה פחות מבפעם הקודמת וסתמי, שלא לומר בעייתי, בהשוואה לרף הבסיס המקובל במקומות מהסוג הזה כאן.
לא סתם הגענו לביקור חוזר. זה מקום שהמיה לא מבוטלת רוחשת סביבו בחודשים האחרונים. ואכן, כשבאנו, בסתם ערב אמצ"ש, גילינו מסעדה מלאה לגמרי הן בחלל הפנימי והן בחוץ. יותר מיפה שהמקום הזה, אשר נראה שאליו ולשכמותו נתכוון המשורר כשהגה את הביטוי "נזם זהב באף חזיר", מצליח. מדובר בלוקיישן שנראה מקולל כמעט. שאפו ליזמים שמצליחים להביא לשם סועדים. שמחנו בשביל אנשי קלמטה והתחלנו להזמין אוכל, מקווים לטוב. לא הצליח לנו.
הרמיזות לדיוק וליד קלה במטבח מהעבר היו כלא היו. במקומן גילינו כובד, היעדר דיוק, חוסר חן בולט והמון שמן. סלקים צרובים בפלנצ'ה (28 שקלים), סרדינים בפלנצ'ה עם יוגורט, חצילים וביצי סלמון (42) וסלט סיציליאני עם קלמרי צרוב, תפוחי אדמה ובזיליקום (38), לצד לחם, זיתים ומטבלים (18) היוו את סט הפתיחה. הסלקים התגלו כסתם. הזמנו אותם כי זכרנו מנה נחמדת על בסיס סלק מהארוחה הקודמת. הפעם זה היה אחר לגמרי. לא גרוע אולי, אבל שמנוני ונטול טאץ'. הסרדינים התגלו כמנה הסבירה היחידה בארוחה. לא היתה שם מצוינות אולי, בטח שלא יצירתיות; היא נותרה במחוזות היוגורט-חצילים השגורים כאן, אבל לפחות בוצעה ללא עוול. בסלט הסיציליאני היו מעט קלמרי שלא נצרבו במדויק והמון קוביות תפוחי אדמה עתירות שמן, שהבזיליקום התקשה להחיות. סלט חסר חיים ולא מוצלח בעליל.
המשכנו: פסטה עם עלי זית עם קלמרי ובייקון (56) ונקניקיית טלה עם תבשיל בצל הגינה וטימין (66). הפסטה לא היתה גרועה אבל גם רחוקה מלהפליא. הפעם לא התעמרו בקלמרי, אבל שוב נתנו בשמנוניות ובתיבול גס כאילו אין מחר וכאילו לא למדנו דבר או שניים על עדינות טעמים. את הנקניקיות, כך הבנו מהמלצרית, לא מייצרים במטבח של קלמטה. שתי הנקניקיות היו רחוקות מלשכנע. איכותן היתה בינונית ומטה-מטה. תבשיל הבצל היה סתם ופגשנו שם, שוב, את קוביות תפוחי האדמה השמנוניות, אלו מהפסקה הקודמת. השילוב בין נקניקייה לא מוצלחת, תבשיל בצל לא מוצלח ותפוחי אדמה בשמן הפך את המנה הזו לזוועתון קטן וחשף בבוטות את שהתגלה לכל אורך הארוחה: חוסר טאץ' מובהק.
הכנאפה (28) היתה, גם היא, מהסתמיות בהן נתקלתי כאן. חובבנית, גסה, חרוכה מדי. היא סגרה ארוחה מאכזבת במיוחד שלא עושה עודף חשק לחזור. אז נתנו צ'אנס לטראנס. די חבל שקיבלנו בתמורה שמן, עוד שמן ותפוחי אדמה. יש דבר מה חינני באווירת הטברנה הצוהלת ושמחה בקלמטה. הלוקיישן מוסיף לחינניות הזו חזקה נוספת. אבל אז בא האוכל ובמקום להוסיף, גורע. חבל.
קלמטה, כיכר קדומים 10, יפו העתיקה, 03-6819998.
