רוני סופר ומוטי בלפר מנהלים שבע שנים כמעט את רונימוטי. זה החל במקום קטן במתחם הבורסה ברמת גן, נע לכיוון איזור התעשייה של רמת החי"ל ולאחרונה התקבע בלוקיישן חדש: מאז"ה 3, תל אביב, לב ליבה של העיר, באחד המתחמים היפים בה. אפשר גם לסמן מעין אבולוציה: אם המקום בבורסה ברמת גן היה בעיקר מעדנייה, המקום ברמת החי"ל סוג של "מסעדנייה", רונימוטי בגלגול מזא"ה היא כבר מסעדה לכל דבר ועניין.
נעים לשבת בחלל המוצלח מאד של המקום, שידע גלגולים רבים בשנים האחרונות. המרפסת שם תמיד הייתה עונג. ארוחת הערב שם השבוע, עם אווירה מוצלחת ושירות מצוין, עברה בנעימים. והאוכל? הוא היה סביר. O.K. שכזה. ללא עוולות, אבל גם ללא מצוינות. נכון, בקונטקסט המביך, שלא לומר הבלתי נסבל, בו נתונה סצינת המסעדות האיטלקיות בתל אביב ובישראל כולה, אוכל סביר ונטול פדיחות, זה די הרבה.
אבל בערכים קולינריים מוחלטים, אוכל סביר אינו אלא אוכל סביר, לא יותר. ומכיוון שהשאיפה היא תמיד ליותר, בוודאי אם מביאים בחשבון את רמת התמחור ברונימוטי, סיפקה הארוחה אכזבת מה. לאיזון התמונה חשוב להוסיף את חוויית הבילוי שם. היא באמת נעימה מאין כמותה. זה הופך את היציאה לרונימוטי לאפשרות, אגב הסתייגות עבור מי שחיכם מנוסה ואנינה מעט יותר.
פתחנו בסלט פנצנלה (42 שקלים), מלפטי ברוטב רוזה (42) ופיצה מרגריטה (42). בפנצנלה, קלאסיקה איטלקית-ים תיכונית, היו עגבניות, פלפלים שרופים וטריים, בצל סגול, בזיליקום, זיתים שחורים, אנשובי וקרעי לחם. זו הייתה המנה החיננית ביותר בארוחה, לטעמנו היחידה שקרנה שמחת חיים אמיתית ושמתוך הפשטות והבסיסיות שלה ניתן היה לחוש במצוינות המפעמת. הירקות היו משובחים, הפלפלים השרופים מדויקים, הזיתים והאנשובי איכותיים, והתיבול בסיסי לכאורה, אבל כזה שלוקח את התערובת למחוזות הנכונים ביותר. אפשר היה לעצום את העיניים ולדמיין, לרגע, את סיציליה או אחד מכפרי החוף של אמלפי.
המלפטי העבירו ממחוזות הקלילות מז'אנר שמן זית/עגבניות/זיתים אל המאסיביות והעושר. מדובר בקציצות על בסיס תרד וגבינות, עם בצל ופלפל, המגיעות ברוטב שמנת ועגבניות, להלן "רוזה". הגיעו שלוש קציצות, עשויות לא רע, עם תרד שמישהו זכר להפריד ממנו נוזלים מיותרים, שטעמן היה חביב. רוטב הרוזה, לעומת זאת, היה בסיסי מדי, קצת נטול טוויסט, ובעיקר כבד מאד ולא לגמרי הכרחי עם הקציצות.
ומכיוון שפטור בלא פחמימה כזאת או אחרת במקום כזה אי אפשר, הלכנו, כאמור, על הבסיס: פיצה מרגריטה עם ארוגולה. זו הייתה המנה המוצלחת פחות בארוחה. בצק טיפ טיפונת אוורירי מדי, רוטב עגבניות עם נוכחות דהויה מידי, שבלעדיו התקשתה גבינת המוצרלה די בפאלו להתרומם. אם לא די בכך, מישהו שכח לעצור ברגע בזיקת המלח. פיצה מבאסת למדי.
סינטה 250 גרם עם ציר בקר ובצל מקורמל (110) ופילה מוסר ים (108) היו העיקריות. שתיהן היו סבירות. לא פחות, אבל גם לא יותר. הסינטה נצרבה לקצת יותר מדרגת המידיום המבוקשת והיתה בסדר. לא בעייתית חלילה אבל מקבילה, פלוס-מינוס, לזו שתקבלו בדי הרבה מסעדות מכובדות בתל אביב; קרי, למרבה הצער, כזו שלא מעוררת קריאת וואו כלשהי ו/או מותירה חותם. פילה הדג היה טוב מעט יותר בערכי איכויות חומרי גלם. הרוטב שלו, עם חמאה ובלסמי, יכול היה להיות מושקע ומרתק קצת יותר. התוספות ירקות גינה וסלט ירוק, היו מוצלחות במיוחד: נדיבות באמת, טריות ורעננות.
חלקנו עוגת שוקולד-אמרטו (38) לא רעה, אבל כזו שיכולה הייתה להיות מעט יותר נימוחה, וסיכמנו את הארוחה בתחושה מעט מעורבת: נעים ברונימוטי ונחמד יהיה לחזור לשם. האם נעשה זאת כדי לאכול ארוחה מלאה, על כל שלביה? לא. האוכל אפשרי עד סביר, אבל בשביל "אפשרי עד סביר" לא בטוח שדחוף לצאת מהבית לארוחה מלאה. לבירה, או יין, ונשנוש קטן, נטול ציפיות, במקום נעים באמת; כן. זה לא אומר שבלפר את סופר לא מצופים ליותר ממה שהם מספקים נכון לכרגע.
לה רפובליקה די רונימוטי. רחוב מזא"ה 3, תל אביב. 03-6470247
