בחודשים האחרונים מהדהד לו באזז לא קטן, העושה את דרכו מירושלים הבירה, עולה ויורד את כל הדרך מהקסטל, דרך אבו גוש, בואך ערי החוף המהבילות: מונא. חבורת מחניודה, זאת שמוכיחה בשנים האחרונות מגע זהב, תרתי משמע, רכשה לפני מספר חודשים את המסעדה הוותיקה, בבית האמנים בירושלים והפכה אותה לביסטרו. מאז, נדמה היה, מבחוץ לפחות, שאנו עדים ללא פחות מנס בעיירה. מונא!
ארוחה בינונית, שלא לומר סתמית, במונא השבוע, סיפקה לנו, שוב, שיעור רב משמעות אודות הפער שבין הבאזז למציאות. במקרה של מונא הפער הזה גורף במיוחד. יותר משהיא רעה, היא בנאלית להחריד, נטולת אופק קולינרי וחפה מחן ביצועי. יש רבות מאד כמותה, לא רק בתל אביב רבתי, שלא לדבר על טובות ממנה. אבל היא של החבר'ה ממחניודה. מה, לא עברתם ל"הקשב" בדום מתוח עכשיו? מחניודה!
בית האמנים, מקום משכנו הישן של "בצלאל", הוא מבנה מקסים עם חצר נעימה, שבמבואת הכניסה שלו קצת מרגישים חו"ל, כמו תמיד כשמגיעים לירושלים. אבל אז נכנסים ומגלים שבעצם המעבר ממונא הישנה למונא הנוכחית התרחש כמעט ללא השקעה בשינוי. יש שם חלל ביסטרו קצת ישן ולא כל כך מטופח, עם אקוסטיקה קטסטרופלית. מונא משווקת כאופציה הסולידית והרגועה בהשוואה לקרחנה של מחניודה. סולידית כן, אבל היי, לביסטרו רגוע באים בשביל לדבר, להיות קצת ביחד. באין-אקוסטיקה של מונא אפשר אולי לדבר, אבל קשה, שלא לומר בלתי אפשרי, לשמוע את הנאמר.
וכמו שאין אקוסטיקה, אין גם תאורה. אפשר לעטוף את זה יפה ולהצמיד את זה לטרנד של אפלולית מה; אבל התאורה המחופפת במונא, בצירוף נרות בשידור ישיר ולא מלבב מהסבנטיז, מרגישה יותר כמו 'רצנו מהר להרים עוד מקום שיתחיל לתקתק. למה אתם, התל אביבים, תמיד צריכים להיות קטנוניים וקפדניים בבואכם לירושלים?'...
אז אין השקעה באקוסטיקה, גם לא בתאורה; והשירות, מה איתו? אז זהו, שגם הוא ביאס. הצוות היה עמוס בטירוף, לא נראה מיומן, לא היה קשוב, ופישל לרוב. לא נייגע בירידה לפרטים בנדון, אבל נציין שזה פגם, מהותית, בחוויית הבילוי. בתל אביב של השנים האחרונות כבר די קשה להיתקל בשירות כל כך לא קשוב ואפאטי ברמה הזאת.
ועכשיו לאוכל. התפריט של מונא הוא של ביסטרו סטנדרטי לכל דבר ועניין, ללא יומרות להמצאת הגלגל, וזה, כמובן, בסדר כלשעצמו. לא צריך להמציא שום דבר מחדש בשביל להגיש אוכל טוב. אבל מונא לא מצליחים לספק אוכל ביסטרו טוב באמת, שעשוי בהקפדה ומרגיש ללא רבב. מה שמצער הוא שלא ברור אם הם בכלל מנסים.
רביולי גבינת טולום. חציל, שמן זית ומרווה (36 שקלים) התגלה כמנה זערורית, עם בצק סביר בלבד ורוטב חמוץ מדי, נטול עומק אמיתי, שהמרווה מרגישה בו גסה ולא כמי שמספקת את הטוויסט. מנה המכונה 'פולנטה רכה, ראגו פטריות, אספרגוס ופרמזן' (46) הייתה תעתיק טוב קצת פחות של מנה דומה ממחניודה, בלי גימיק הצנצנת ועם יותר מדי שמן כמהין. לא נפלתי מהמנה הזו במחניודה ועוד פחות כאן. בעיני שמן כמהין הוא רכיב שנעשה בו שימוש יתר. הוא איננו הדבר האמיתי ולעולם לא ירגיש כמו נציגם האותנטי של איזורי הדורדון או פיימונטה בישראל.
המשכנו. בף בורגיניון, מייפל, שורשים ופולנטה (82) התחיל להתקרב למה שציפינו שהאוכל במונא יהיה. מנת ביסטרו עניינית ולא רעה, שאמנם לא מחדשת אבל הרגישה כמו מה שהיית רוצה שתרגיש: טובה קצת יותר ממקבילותיה בכל אותן מסעדות בנאליות ואפילו מתומחרת בהגינות.
לברק, עם תרד, שעועית ירוקה, שמן זית, טאסוס ועגבניה (123) היה בדיוק ההיפך. באיכויותיו הוא צנח אל הבינוני ומטה-מטה, קרי - הפער בין מחירו לנעשה בצלחת היה מרגיז. כשגובים 123 שקלים על זוג פילטים קטנטנים של דג, צריכים לספק לצידם סימפוניה קטנה. דגימות התרד והשעועית הסתמיות שהוגשו בצד היו לעג לרש. והכי מבאס: נותן הטעם המרכזי במנה הזו היה רוטב עגבניות הכי יומיומי והכי בנאלי. זה רוטב שמתאים אולי למנת חזה עוף בצהריים ביתי ומתוקתק ליד העבודה, לא למסעדה אופנתית שגובה למעלה מ-120 שקלים עבור דג. חיסלתי את הדג בשניות, לא בהנאה, ונותרתי רעב. מהפירה, שהגיע במחבת קטנה ליד, אכלתי רק מעט. הוא לא היה מוצלח.
מוס גבינה "מחנהיודה" (36) לקינוח היה שגרתי לחלוטין ומתוק מדי. טארט טאטין (כנ"ל) היה שיא החובבנות, כולל תפוחים יבשים משהו וגלידה אוורירית ומתוקה, כמעט כמו זו שקונים בסופר. נאלצנו להמתין המון זמן לטארט הזה, כמעט חצי שעה כמדומני. איש לא הזכיר אותו, או התנצל, במילה. כבר רצינו לצאת, לבקש חשבון, אבל אז הוא לפתע הגיע, על חשבון הבית לכל הפחות.
לא, לא היה מגניב במונא וכפי שאתם מתרשמים אם הגעתם עד כאן, גם לא נורא טעים. 180 שקלים בממוצע לאדם, שזה מה שתשלמו על ארוחת שלוש מנות לפני שתייה ושירות, הם הרבה מדי כסף על האוכל הבינוני במיוחד המוגש שם. יותר מהכל מרגיש המקום הזה כמו חלק ממאמץ למקסם הצלחה בעוד ערוץ, כשתשומת הלב לפרטים התפיידה לגמרי בדרך. בירושלים הדתית והכשרה, מסעדה שפתוחה גם במהלך הוויק אנד ומגישה פירות ים היא אולי חלק מקרב המאסף ההירואי של הטובים. אבל אם אתם לא מהבירה, במצב הצבירה הנוכחי של מונא, לא נראה שיש לכם מה לחפש שם. זו מסעדה שלא הייתה לה כל תוחלת לו פעלה בתל אביב.
מונא. רחוב שמואל הנגיד 12, ירושלים. 02-6222283
