דלאל היא אחת המסעדות היותר נחשבות כאן בשנים האחרונות. עם מיקום מצוין, בלב נווה צדק; סטיילינג משובב נפש ושף סלב, או לפחות כמעט סלב (גולן גורפינקל), מצליחה דלאל לייצר את הוייב הנכון כבר די הרבה שנים. היא נתפסת, באופן מובן מאליו, כמקום שכיף לבלות בו וטוב ובטוח לאכול בו.
מכיוון שזמן רב חלף מאז העמדתי את הנחות היסוד הללו למבחן, הגעתי לדלאל השבוע כדי לבדוק אותן. חלקן הראשון, זה הקשור בחוויית הבילוי, הוכח כמוצדק. נעים בדלאל. מאד. התפאורה, המשלבת את אווירת נווה צדק במגע קיטש צרפתי עתיק, עושה את שלה. החלק הקולינרי היה מוצלח פחות. כבר אכלתי לא רע בכלל בדלאל בעבר. אף פעם זה לא היה יצירתי או מעניין; יותר מהוגן אך ראוי וטוב. הפעם נדמה היה שבלטה בעיקר המהוגנות. האוכל לא היה רע; בוודאי לא מהז'אנר המקומם. אבל היה בו משהו מפוהק, שגור ולא ממש מרנין. נטול ליבידו שכזה. מהסוג המותיר תחושה של התנהלות שאננה של מי שבטוחים בסחורה שלהם ובהצלחתה. אם לשפוט על סמך הארוחה שלנו, יכול להיות שקצת בטוחים מידי.
מקרל מעושן עם שעועית, במיה, תפוח אדמה סגול, וויניגרט חרדל וחזרת לבנה (58 שקלים) וסינטה צלויה (120 גרם) על תבשיל תרד ושמנת וציר בקר ביין אדום (62) היו הראשונות, לצד 'לחם דלאל' (17). מנת המקרל הייתה בסדר גמור. אפשר היה אמנם להיות נדיבים קצת יותר במינוני הדג, אבל הוא היה טוב ותקשר היטב עם תפוח האדמה והבמיה. רוטב הוויניגרט בנגיעת חזרת אדומה עטף הכל טוב ונכון. ככה צריכות כל המנות בדלאל להיראות: פשוטות עם טאץ'.
הראשונה האחרת הרגישה, איכשהו, כמו מעט מידי בשר, שנצרב בחוזקה ולכן קצת התייבש. תבשיל התרד שמתחתיו אולי לא היה רע כשלעצמו, אבל לא בטוח שדווקא שמנתיות יתר מסוג זה היא בת הלוויה המתבקשת לנתח הבשר הזה, שהתקשה להתרומם.
במקביל הגיעה מנת הילדים: פסטה פנה ברוטב שמנת (42). הרוטב היה בסדר, אבל מינוני הפסטה לא לגמרי. וחוץ מזה: היי, חברים, לא שמעתם שמנות ילדים במחיר הזה נהוג להגיש עם מיץ ענבים וכדור גלידה, או אחד מהם לפחות?
גם במנת הלחם היה משהו מעט מופרז ומופרך. אני שייך לאלו הסבורים שכשמזמינים ארוחה מלאה מתבקש שהלחם והחמאה יגיעו על חשבון הבית. אם כבר בכל זאת גובים 17 שקלים בעבורם מתבקש לספק יותר מנתח הפוקצ'ה הקטנטן שדלאל מגישים. ולסיכום שתי הפסקאות האחרונות: נראה שמשהו בסעיף התמורה לכסף בדלאל לוקה מעט בחסר.
המשכנו: קבב דג עם צזיקי, קרעי עגבניות צלויות וקלמטה (94) וסלמון צרוב עם עדשים כתומות, עגבניות קונקסה, טחינה ופטרוזיליה (98). כאן הלכה תחושת המפוהקות הקולינרית של הארוחה הזו והתבססה. קבב הדגים התגלה כשלוש קציצות, על בסיס מוסר ובורי, ברוטב עגבניות. הקציצות היו מהסוג המבושל ולא הצרוב. בטעמן בלטה יותר סתמיות הבורי ממגע האופי של המוסר, ורוטב העגבניות היה רוטב עגבניות: לא רע, לא טוב ובטח ללא טאץ'.
אותה תחושה בדיוק עוררה מנת הסלמון. נתח הדג הגיע לא ורוד דיו ומערך העגבניות-טחינה-פטרוזיליה, שאמור היה לחולל שם קצת שמח, התקשה לעשות כן. נשארנו עם פס סלמון, כזה שקונים בכל סופר, שנצרב קצת יותר מידי, ב-98 שקלים תבין וטקילין. OVER PRICED אפעס, כבר אמרנו. לו היה לו, לאוכל, עוד קצתטאץ', יכול להיות שהייתה לכך הצדקה, או לפחות ניתן היה לפרגן לכך ביתר קלות. מאחר וזה היה הסעיף הלוקה ביותר בחסר בארוחה, תמחור היתר בהחלט בלט.
הקינוח - מוס פרלין וקרם ברולה וניל (48) היה מליגה אחרת לגמרי. היה בו בדיוק את הטאץ', זה שחסר במנות האחרות. כדור מוס מוצלח, בשני צבעים, עם קרם שוקולד חמים בצנצנת קטנה וכדור סורבה שוקולד טוב. שלל וריאציות שוקולד, לא יומרניות אבל סימפטיות, שעשו נעים בחיך והותירו טעם של עוד.על הקונדיטוריה של דלאל חתום השף-קונדיטור ענר צלאל. מדובר בדגימה של מנה אחת בלבד אמנם, אבל היא מרגישה שונה בתכלית משאר המנות.
מאחר ואכלתי אי אלו ארוחות מוצלחות בדלאל, כאלו שהייתה בהן הפשטות הנכונה עם הסיבוב הנכון, ברור לי שהשף גורפינקל והמטבח שם מסוגלים להרבה יותר ממה שסיפקו בארוחתנו. כאמור, סביר להניח שמדובר בסוג של שאננות או, אם תרצו, מעין הירדמות בשמירה של מקום שמצליח בגדול שנים. בשביל זה אנחנו כאן, לאותת.עם רמת הבסיס הזו האוכל בדלאל איננו מצדיק את תמחורו. צריך לקוות שעם שידוד המערכות הנכון הוא ישכיל לשוב לרף הבסיס המספק שאפיין אותו בעבר.
דלאל. רחוב שבזי 10, תל אביב. 03-5109292