פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המונה טועם: השניצל של מלי

      לא תאמינו איזה גודל עצום של שניצל וכמות סלטים אפשר לדחוס לתוך פיתה אחת - המונה מבקר במקום של מלי בגבעתיים וחוזר שבע עם עודף מ-20 שקלים

      העיר גבעתיים מתאפיינת בלא מעט דברים. הראשון, שתי הגבעות אשר העניקו לה את שמה; השני, ארנונה מזעזעת שבגללה יש תושבים בעיר שלא מבינים איך היא יכולה להגיע למצב של גרעון תקציבי. בנוסף, העיר גבעתיים שתולה לה במרכזו של אזור גוש דן, שהפך כבר לפני שנים לסוג של מטרופוליטן עצום, אשר בו שוכנים מיליוני תושבים. מי שלא גר בעיר עצמה ולא גדל בה, אף פעם לא יוכל להבחין בהבדלים. הרחובות השונים פשוט ממשיכים את דרכם בטבעיות מעיר לעיר בתוך סבך בניינים.

      עד לפני כמה שנים גבעתיים הייתה אופציה שפויה למעבר עם ילדים קטנים. אחרי ההבנה שהעיר הגדולה תל אביב הפכה לא רלוונטית והסיבות ללילות ללא שינה השתנו, כל מי שרצה לתת לילדים חינוך ברמה יותר גבוהה, היה עובר לגבעתיים. אבל, לאור העובדה שהמחייה בגבעתיים יקרה עד כדי בלתי נסבלת, רובם הגדול של הורי הילדים באזור מנהלים קריירות מצליחות עם סוג של הורות לווינית, הורות בה אתה נפגש עם הילד במצבי ערנות שונים ומשונים ופעם אחת ארוכה במהלך הסופשבוע.

      לכן המקום של מלי מציע שקט נפשי, לפחות בנושא ארוחת הצהריים. מדהים לראות כמה ילדים נוהרים למקום בכל יום לימודים, עם שטר של 20 שקלים (שאתם יודעים שהוא השטר המועדף עליי תמיד).

      שניצל אצל מלי (קובי רובין)
      שניצל אצל מלי (צילום: קובי רובין)

      עסקי האוכל לא משאירים מקום לחובבנים. רוב העסקים שלא מאכילים כראוי את לקוחותיהם נסגרים די מהר. שמעתי כבר מספיק חובבנים בחיי מנסים להסביר לי כל מיני הסברים שונים ומשונים כמו הלקוחות הפסיקו להגיע. מעניין למה? "אין עבודה" זה תירוץ ידוע, שמבחינתי לא מתקבל. הממוצע להישרדות עסק הוא 5 שנים, המקום של מלי קיים 10 שנים, והיא כנראה יודעת מה היא עושה. עובדה, אתה תמיד מוצא את מלי במקום; לא הייתה פעם שבאתי והיא לא הייתה. כל ההתחלה האמצע והסוף של האחריות על העסק יורד על הכתפיים של מלי ואני תמיד אוהב לפרגן לחריצות אמיתית.

      מלי וגולן היו בהתחלה רק חברים. כשפתחו את המקום הקטן שלהם לפני 10 שנים, הם התחילו כשותפים, עכשיו הם כבר נשואים ויש ברוך השם ילדים. מתוקף השותפות שמוכיחה את עצמה מביס לביס, שניהם נושאים באחריות הכבדה. מלי תמיד נמצאת בתנועה, מנצחת על המטבח מהחזית בעודה מהנדסת את כולם למהירות מירבית. ככה זה כשיש עדת ילדים שמסתערת לאחר הצילצול הגואל של השמרטפייה הקרובה, ומלי יודעת וזוכרת מה כל ילד אוהב ומה הוא מעדיף. ואז המטבח נכנס להילוך גבוה, והמנות עפות החוצה במהירות שיא.

      באופן כללי, יש דלפק צפוף מלקוחות שמתעקשים לאכול בצלחת והמון רעב שמחכה בחזית. אני עדיין מתעקש לאכול בפיתה, ואם אני ממש מורעב, אני משקיע 22 שקלים על באגט צוללת שלא נגמר. אבל בימים כאלה, כשיש סיכוי יומיומי שרופא ילווה את הבריאות שלי מקרוב, אני הולך על פיתה עם שניצל שעולה 17 שקלים. לא יאומן איזה גודל שניצל אפשר להכניס לפיתה. צריך לקפל אותו בשביל שייכנס, ושימו לב כמה דברים אפשר וצריך לשים בפיתה - יש סלט כרוב רגיל ומוחמץ, אותו תשימו בסוף, גזר קצוץ דק לא חריף מידי ועליו סלט ירקות דק עם פרוסות דקיקות של דלק טילים עשוי מפלפל ירוק, סלט כרוב סגול, סלט סלק, צ'יפס רותח בדרך כלל, ותיזהרו מראש, כמו שכבר אמרתי לכם, שני סוגי חריף (ירוק ואדום). עד כאן השובע מובטח.

      אם ובמקרה אתם מאותגרי הוראות רופא מפורשות, יש בשבילכם חזה עוף על המקום עם תיבול מוגבר, אם תבקשו מראש. כל שאר המנות הבשריות ממשיכות לעלות יותר, וכוללות את קבב הבית, שווארמה, שיפודים והמבורגר. כמובן, שאין לא לפספס את הפלאפל במקום, פלאפל ירוק עשוי מעולה בפיתה, שעולה רק 13 שקלים, מחיר נהדר במחוזותינו.

      השניצל של מלי. רחוב הרצוג 27, גבעתיים. 03-5714006. כשר בשרי
      שעות פתיחה: א'-ה' 09:00-21:00 ו' 0900-1500.


      לכל המדורים של אוכל רחוב