יותר מכל דבר אחר מעוררת הטאקרייה הגיגים נוגים אודות הפרובינציאליות הישראלית. מקום חדש, פשוט במיוחד, נטול יומרות לחלוטין, וגם לא ממש מוצלח, הפך, משום מה, לטרנדי ולנושא בשורת מטבח הטקס-מקס בתל אביב. היינו בישראל. קאט. ועכשיו כולם ביחד: באזז!! למה באזז? אחרי שאוכלים בטאקרייה, ממש לא ברור. זה אולי לא מקום נורא, אבל הוא רחוק מלהיות טוב. אם כבר, הוא סתמי. האוכל לא באמת מתרומם. האווירה מתקשה לייצר את המולת היומיום השמחה שהיא מנסה לייצר. השירות מגומגם משהו. ובכל זאת: באזזז!! לא סתם מלא שם. בתור ניצבים כל הזמן אלו שמנסים לתפוס מקום, מעמיסים עוד על החלל הקטן, הצפוף והרעשני. הכל לתפארת הבאזז.
טאקרייה היא מיזם נוסף של קבוצת ירזין, שמאחוריה רזומה מרשים במיוחד בתחום המסעדנות בארץ. אם מתכננים להגיע לשם חשוב להבין היטב, שלא מדובר במסעדה אלא במזללה. לא תוכלו לקבל כאן ראשונות של ממש או סלטים של ממש, ואין עיקריות. קסדייה-טאקו-בוריטו, כלומר מיני בצקים בהטיות שונות ובמליות שונות, זה מה שמגישים כאן. כל המנות קטנות, וזוג רעב באמת יצטרך להעמיס כמה וכמה מהן. בכל אחת מהמנות יש אמנם גם ייצוג לקצת ירקות או עשבים, אבל המעוניינים בארוחה אמיתית, מאוזנת, יתקשו למלא את מבוקשם.
השורות הללו נכתבות משום שמפרסומים בתקשורת ניתן היה לטעות ולחשוב, שטאקרייה היא מסעדה. היא לא. זה מקום להגיע אליו לזמן קצר, ללעוס קצת ולהמשיך הלאה. בטח שלא לבלות ערב. ככזו, אגב, מיקומה הוא קצת ככה-ככה. קצת אוף סנטר בהקשרי אתרי בילוי ולגימה. לו היה מגיע לשולחננו מצעד קסדיות-טאקוס-בוריטוס מצוין, אפילו סתם נחמד, כל העיסוק בפסקה שממעל היה משמעותי פחות. אבל האוכל התקשה להמריא. מאוד התקשה.
מערך הבצקים במליות שמחברות קצת חלבון, קצת ירק, קצת עשב וקצת חריף - הוא בן הדוד בסגנון עדות מקסיקו של הפיתות שלנו. תחשבו פיתה עם פלאפל. מה מבחין בין מנת פלאפל סטנדרטית למקסימה? חומרי גלם טובים. טריות. רעננות. תיבול נכון. כל אלו צריכים לחולל תחושת התרחשות מעוררת בחיך. זה לא צריך להיות מופתי, עילי או אלמותי, אבל כדאי שזה יהיה שמח, כייפי. אותם פרמטרים בדיוק תקפים לז'אנר האוכל המוגש בטאקרייה. עליצות רעננה וצובטת קלות, זה מה שצריכים לספק טאקוס או בוריטוס טובים. טעמנו לא מעט בטאקרייה. בקושי נתקלנו במשהו מאלו.
ראשונה עלתה ובאה מנת הנאצ'וס (36 שקלים). זו מנת נשנוש לחלוקה, שיש בה ערימה גדולה למדי של נאצ'וס עם גבינה מותכת, עגבניות, בצל ירוק, כוסברה, פלפל חלפניו, גוואקמולי ושמנת חמוצה. הנאצ'וס היו בסדר, התוספות סתם. שני דברים בלטו בערכת התוספות הזו: הראשון - בינוניות הגוואקמולי, הרכיב היחידי שמייצג את עבודת המטבח און ליין. השני - היעדר הנדיבות, אם לנקוט לשון המעטה, בתוספות. כך יצא שמהר מאוד נשארנו עם ים נאצ'וס בלי תוספות לטבול בהן אותם. הנוסחה הזו בצק בסדר, מלית הרבה פחות, ובמינונים מבאסים תעבור כחוט השני גם בהמשך.
המשכנו: קסדייה קמרונס (36 שקלים) וטאקו פסקדו פריטו (28 שקלים). בקסדייה, מעין מאפה בצק חם, סגור, היו שרימפס במרינדה, גבינה, כוסברה ובצל ירוק. מעט מדי שרימפס, מעט מדי תחושת אוכל, ובחיבור טעמים שלא הצליח לעשות שמח, או סתם נעים בחיך. במנת הטאקו היו שני עיגולי בצק קטנים, שבכל אחד מהם דג קוד זעיר בבלילת בירה, גוואקמולי, כוסברה, כרוב, סלסה ורוטב טרטר מקסיקני. זו הייתה המנה היחידה, שאיכשהו התקרבה לאיכויות שאפשר לדמיין כשחושבים על מקום כזה. הדגים היו בשרניים, והטיגון בבלילה מדויק. המשחק בין הירקות-עלים-רוטב סיפק סביבה חיננית לגמרי, עם צביטה קטנה ונכונה, לדגים המוצלחים. חבל שההמשך יישר קו עם המנות הקודמות ולא עם זו.
בוריטו קלאסיקו ובוריטו פויו ורדה (38 שקלים כל אחד) ציערו מאוד. שניהם. בקלאסיקו היו אורז, שעועית, גוואקמולי, גבינה, שמנת חמוצה, סלסה וחסה. בפויו ורדה - עוף צלוי בסלסה, אורז, שעועית, גבינה, שמנת חמוצה, סלסה וחסה. בשתי המנות הייתה חריפות, שמתחתיה תפלות של ממש. נותני הטעם המרכזיים שעועית במנת הקלאסיקו, ועוף במנת הפויו, בקושי הורגשו, כי נתנו מעט מהם. כשחריף בא, בלאפה ראויה נניח, על מלית מוצלחת (תחשבו בשר טוב, טחינה טובה, עשבים וקצת ירקות טריים), הוא יודע להקפיץ אותה לגבהים. כאן הייתה תחושה מבאסת למדי של חריף, שבא על סוג של כלום.
קינחנו בצ'ורוס (18 שקלים) 3 פחזניות זערוריות, עם פנכה קטנטנה ובה שוקולד נוזלי, שמוטב לו לא הוגשו כלל. אמנם גם במיטבן פחזניות הצ'ורוס אינן אלא ספוג שמן במינונים מטורללים, אבל אלו שהגישו לנו היו מבאסות במיוחד, סרות טעם בעיקר, והשוקולד סתמי לגמרי.
אין שום סיבה להגיע לטאקרייה במיוחד. זה מקום אפשרי רק אם אתם בסביבה, רעבים בקטנה ורוצים לנשנש מהר, לא בדיוק אינטימי ולא ממש אנין.
היה רועש. היה צפוף. מטר ורבע מאיתנו עמדו הממתינים לשולחן, וזה לא היה נעים. יותר מדי פעמים נאלצנו לחזור על בקשות, כי לא מלצר אחד שירת אותנו, אלא כמה. אכלנו יותר מדי פחמימות, פחות מדי חלבונים, לא מספיק ירקות, והמתוק היחידי ביאס ברמות. ביקור של דקה בשירותים אחרי שסיימנו לאכול, וכשירדנו - כבר ישבו על שולחננו סועדים חדשים. כאן עובדים מהר.
250 שקלים הם לכאורה לא המון כסף, אבל זו לא גם לא הייתה ממש ארוחה, ולא היה כאן המון אוכל. לא סבלנו, לא נהנינו. לקבוצת ירזין כבר היו ועוד יהיו מיזמים מבריקים מזה. מאידך גיסא, גם היומרה שלהם סביב המקום הזה איננה גדולה. העובדה שטאקרייה הפכה לאתר תל אביבי לוהט, אינה אלא פרק נוסף בסדרה "בנפתולי הבאזז".
טאקרייה. רחוב לבונטין 28,תל אביב. 03-605280. לא כשר
לכל טורי ביקורת המסעדות של אבי אפרתי
