שגב משה הוא מתוצריה הראשונים של תופעת השפים הטלוויזיוניים. משה, שעשה את ראשית דרכו על המרקע בתוכניתה של אודטה, ללא ספק חב את הקריירה המצליחה שלו למסך הקטן. להבדיל מכמה מהדמויות המככבות עתה בז'אנר, שלישיית השפים של מאסטר שף למשל, שקודם היו גדולים ורק אחר כך הגיעו לטלוויזיה. את הקריירה של משה עשתה, ללא ספק, הטלוויזיה. נכון לרגע זה מונה האימפריה שלו 3 מסעדות גדולות, שמפוצצות תמיד.
במסעדת הדגל של משה, זו השוכנת בהרצליה, לא הצלחתי למצוא ארוחות ראויות באף אחת מהפעמים שבהן ביקרתי בה. זה תמיד היה יומרני מדי, יקר מדי ורחוק מלשכנע. השבוע יצאנו לבדוק את שגב אקספרס, השלוחה צנועת היומרה, זו שממותגת כמסעדת VALUE FOR MONEY.
עבור מי שטרם ביקר בשגב אקספרס חשוב להסביר קצת על הקונטקסט. בחוץ בנייני ההיי-טק האפרוריים של אזור התעשייה של רמת החייל. בפנים, מאחורי וילונות כבדים, מתגלה חלל ענק, ובו שדרת עצים מלאכותיים לבני עלים, ספסלי ברזל לבנים, אופניים, מזרקה, כני ציור, ומנגד - קיר ענק, מעוטר כולו בצילום של אזור התעשייה של רמת החייל. חוץ משגב בהרצליה, אין שום מסעדה בארץ שמרגישה ככה. יותר מכל זה מעורר אסוציאציות למלונות או בתי קזינו מושתתי קונספט בלאס וגאס. מן מקומות כאלה, שנועדו לבטל לחלוטין את הקשרי המיקום המציאותי, ולספק חוויה של קיום אחר, מחוץ למקום ולזמן. בווגאס מעצבים כך את המקומות כדי שתתנתק ממרחב הקשרי המציאות ותשקיע בהימורים. כאן, סתם כדי שתהיה לך פנטזיה על משהו אחר. בבחינת "נכנסת וקצת שכחת איפה אתה".
אפקטיבי? בסך הכל כן, גם אם מצועצע למדי וקצת פלסטיקי שכזה. בומבסטיות בסגנון עדות הסינמה סיטי ויס פאלנט. מאידך, שגב אקספרס זו מסעדה שמפוצצת תמיד, גם לא בשעות העומס. אין ספק שהסועד הישראלי, מפרבריה הצפוניים של תל אביב, מקבל כאן משהו שאין לו בשום מסעדה אחרת בגזרה. זו מסעדה שהאריזה בה כל כך דומיננטית ואפקטיבית, שהיא מצליחה להאפיל על האוכל הלא רע אבל הסטנדרטי, שאופי בוודאי אינו הצד החזק שלו.
אז לא היה רע בשגב אקספרס, אבל גם לא טוב. מיש מש כל ישראלי שכזה, שמתחיל בפוקצ'ה, ממשיך באסייתי, נע לעבר הפסטות, דרך פיצות, כבדי עוף, כרעי עוף, נתחי בשר, ועוד ועוד. כל אחד מבני המשפחה, מסבתא ועד אחרון הדרדקים, ימצא כאן משהו לעצמו. לפעמים זה יהיה קצת יותר טוב, גם אם לא מצוין; בפעמים אחרות קצת פחות טוב, גם אם לא באמת בעייתי.
נאמנים לאקלקטיות הגורפת של התפריט הזמנו מנת קלמרי וחציל (49 שקלים), וחטיף יפני (46 שקלים). החטיף היה בעצם גיוזה במלית שרימפס וכוסברה, עם סלט מלפפונים ושומשום. במנת הקלמרי היו בייבי קלמרי על קרם חצילים וכרובית. החטיף לא הרגיש כמו מנה מצטיינת במסעדה יפנית טובה, אבל היה בהחלט חביב וסביר. במנת הקלמרי היו מינוני קלמרי זערוריים ממש, הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת מקונספט של מנת "תמורה לכסף", אבל מה שהיה, היה טוב: קלמרי שנצרבו נכון, קרם חציל חמצמץ מצוין, שום אפוי, עגבניות שרי; לגמרי סימפטי.
זה התחיל לא רע, אבל נמשך קצת פחות טוב. הזמנו כרע עוף צרפתי ברוטב יין ואגסים (69 שקלים), ומנת פסטה עם בשר (96 שקלים). הכרע הייתה כרע. לא רעה אבל ללא ייחוד כלשהו. רוטב היין-אגסים לא באמת שדרג אותה. במנת הפסטה הייתה לא מעט פסטה ברוטב יין אדום עם פטריות, ועליה נתח בקר מהגריל. הבשר היה בכלל לא רע, אבל היה מעט מדי ממנו. 100 גרם לכל היותר. רוטב הפסטה היה שגרתי לחלוטין. שוב, כמו במנת הקלמרי מהפסקה הקודמת, רע זה לא היה, אבל גם VALUE FOR MONEY לא בדיוק.
יער שוקולד (42 שקלים) וגלידת מוזלי (36 שקלים) היו הקינוחים. ביער היה פאדג' שוקולד ועליו מוס שוקולד חלב, קרמבל קקאו ומקלות שוקולד מריר. הכל היה מתוק מדי, שגרתי לחלוטין בטעמיו, אבל ערימות השוקולד שם היו בלתי נתפסות במינוניהן. בדיוק מנת הישראליאנה האולטימטיבית. הגלידה הייתה עשויה יוגורט, גם היא במינוני ענק, עם סלט פירות, שקדים וסירופ שמפניה. זה היה מעודן וטוב יותר ממנת השוקולד, ושוב עצום במימדיו.
אז מה, נהנינו? לא באמת, אבל גם לא היה רע. מסעיף התמורה לכסף יוצאות חלק מהמנות מנצחות, וחלקן לא כל כך. ובכל זאת: האווירה עושה את העבודה, לשיטתה לפחות. הנוכחות הדומיננטית כל כך שלה ממסכת את העובדה שהאוכל אפשרי עד סביר, אבל לא מבריק; שחלק מהמנות מספקות תמורה נאה לכסף, וחלקן לא. משהו בחושים הופך חד פחות, בתוך מסך האווירה הסמיך הזה.
לא רואה את עצמי יוצא לשגב אקספרס בחיפוש את הארוחה המרתקת של הלייף. גם לא לארוחה זוגית אינטימית. אבל כשצריכים מקום פונקציונאלי, שיתאים לכל המשפחה ויספק בכל זאת חוויה כלשהי - להבדיל מהמסעדות הפונקציונאליות לכאורה, מז'אנר "העמס וסע ב-45 דקות ו-400 שקל לזוג" - זו, למרות ההסתייגויות, אפשרות.
שגב אקספרס. רחוב הברזל 38, רמת החיל, תל אביב.077-4142025. לא כשר
לכל הטורים של אבי אפרתי
