עזיזה, מסעדה חדשה בכרם התימנים, נפתחה באחרונה בידי דן ארואץ ואביתר מלכה, מבוגרי קונגלומרט המסעדות של אייל שני. בצהריים מתפקד החלל של עזיזה כ"מפגש רחל", מסעדה ביתית ותיקה, המגישה אוכל עממי. בערב משתנה האווירה ועימה התפריט, וניהול המטבח עובר אל מלכה. מי אמר מודולרי ולא קיבל.
אווירה שכונתית נינוחה ונעימה יש בעזיזה, שמשדרת קלילות לא מחייבת. חלל קטן עם מעט שולחנות, מטבח זעיר, פסקול נעים ומטבח שמזמין לנשנוש יותר מלארוחה, עם מנות בגודל קטן עד בינוני, וצניעות כוונות ברורה. לא מנסים להמציא כאן כלום, לא מחדשים; אוסף החשודים המיידיים במקומות תל אביביים מסוג זה קיים גם כאן, והקריצה למטבח ה"א-לה מינוט", מבית היוצר של אייל שני (עיין ערך צפון אברקסס) - ברורה וחד משמעית.
הזמנו בירות והתחלנו בנשנוש. גילינו אוכל תקין וסביר, כזה שרוב הזמן איננו מעורר התנגדות, אבל שגם לא הצליח לייצר התפעלות. מן אוכל "אוקיי" שכזה; לפעמים קצת פחות, לפעמים קצת יותר. ללא נפילות, אבל גם בלי ריגושים.
סלט קלאסי של שומר ותפוז (36 שקלים) היה יותר הערת אגב ממנת סלט, העומדת בפני עצמה. היו בו שומר, תפוזים ובצל סגול, כולם במינונים קטנים, עם נגיעת רוטב קטנה ומינימלית. לו הוגש כתוספת ירק טרי לעיקרית, זה היה בסדר. כראשונה בפני עצמה, לא לגמרי.
סלט של קייל, שומר וכרוב כבוש מעל יוגורט (41 שקלים), ניסה לתת קצת יותר אמירה. ניסה וכשל. זה סלט חם, עם ירקות צרובים ויוגורט, שלהבדיל מהעדינות של קודמו מהפסקה הקודמת, העביר כבדות, גסות וחוסר אנינות בולטים. הוא היה מלוח מדי וחסר חן באופן בולט.
סנדביץ' פלמידה בכבישה עצמית (52 שקלים) היה הנשנוש הבא. הפלמידה נכבשה לא רע בכלל, היא הוגשה על לחם טוב עם ירקות. זו היתה מנה סבירה. לא מרגשת או מרמזת על מצוינות במטבח, כי זה, כאמור, לא בדיוק הסיפור כאן, אבל ללא פאקים.
המשכנו: 250 גרם סרדינים וברבוניות מטוגנות עם איולי (76 שקלים) וראמפ סטייק גרמולטה (59 שקלים). הדגים המקומחים-מטוגנים הגיעו על נייר - הנה מורשת ההגשה של מפעלות אייל שני - עם איולי סביר בצד. ושוב: זה היה סביר, תקין, ללא עוול, אבל Nothing to write home about , חד משמעי. בשלב זה נדמה היה, שלמרות שמהלך הדברים משדר תקינות, משהו בענייניות היתר של האוכל כאן מתחיל טיפה לבאס. זה לא המקום שירגש אותנו, את זה כבר הבנו מזמן; אבל הלו, בכל זאת, תנו משהו, קצת, טיפה. באנו לבלות, על סך מנות הנשנוש הללו, שאינן נורא יקרות לכאורה, אנחנו בכל זאת משאירים בסוף לא מעט. הן הרי גם לא נורא גדולות...
במנת הראמפ סטייק גרמולטה היה נתח בשר טוב, שנצרב מידיום רייר, והגיע עם גרמולטה לא רעה מעליו. מכל מנות המינימום הלא-מי-יודע-כמה מושקעות עד עכשיו, זו שכנעה יותר, בעיקר בגלל איכות הבשר.
סגרנו עניין עם טארט טופי אגוזים (32 שקלים), שהזכיר אפייה ביתית של חובבנים מתחילים, המעדיפים עודפי מתיקות בחיך. לא חייבים לפתוח ליין קינוחים מושקע, כדי לספק מתוק סביר קצת יותר מזה. די בקצת כשרון, אהבה וטאץ', כדי לחבר להם יחדיו כמה רכיבים טובים לקינוחי כוס, שעושים קצת יותר כבוד לסועד, להבדיל מלהחזיר אותו 30 שנה לאחור.
אז לא היה רע; גם לא טוב. מינימליסטי מדי כאמור, ללא די גיבוי מחומרי גלם מהממים, או נגיעה של ברק כלשהו במטבח. עזיזה מרגישה כמו מקום שיוצא מגדרו שלא להתאמץ. חבל.
נכון, גם במקומות של אייל שני המטבח איננו מאומץ. כשהם במיטבם, קורה שם משהו שמאפשר הנאה אמיתית מהפשוט-פשוט הזה. כאן האקס פקטור הזה נעדר, חד משמעית. לא גילינו שום דבר שבגינו שווה להגיע לעזיזה במיוחד. נותרנו עם אווירה, אלכוהול, שלא יזיק אם תורחב קצת יריעתו, ואוכל שיכול ללוות אותו, ללא כל יומרה. כל אלו ביחד מייצרים מקום אפשרי; יותר לדרינקים בגרוב של "הכרם", פחות לאוכל; בוודאי שלא הכרחי.
עזיזה. רחוב מל"ן 4, כרם התימנים, תל אביב. 03-5057531 . לא כשר
לכל הטורים של אבי אפרתי