יש דברים שלא משתנים. זה מה שהופך את נוכחותם לקבועה בחיינו. זה מה שגורם לנו לפתח כלפיהם יחס אישי, מובן מאליו במובן הטוב. ליצור איתם סוג של אינטימיות.
לא מעט מידות טובות יש בה, בסצנת המסעדות של תל אביב. יציבות ועקביות אינה אחת מהן. גם לא עמידות לאורך זמן. בתוך ההקשר הזה, אורנה ואלה איננו סתם מקום הראוי להערכה. הוא אולי אחד המוסדות היחידים בזירה, שלמרות איכויותיה המתפתחות, ארעיות הינה עדיין שמה האמצעי ורכיב דומיננטי בגנום שלה.
21 שנים עומד בית הקפה-מסעדה של אורנה אגמון ואלה שיין באותה כתובת בשינקין. כמעט שום דבר לא השתנה שם, פרט, אולי, לצבע על הקירות. אותו "אין עיצוב" פשוט וענייני. אותו סידור שולחנות. בחלק לא מבוטל כלל של התפריט אפשר למצוא גם אותן מנות. לביבות בטטה, סלט הכל, הלחם עם המיונז הביתי, טארט אגסים בקרם שקדים, ועוד כמה. כל אלו היו שם גם ב-92', כשאגמון ושיין פתחו, הפכו לרכיב קבוע אצל די הרבה תל אביבים, בני כמה דורות, ונמצאים שם, בדיוק כמו אז, גם עכשיו. אין לנו עוד מקומות כאלה, וחבל שכך.
הגענו לאורנה ואלה כדי לבדוק שאכן עולם כמנהגו, והקפה-ביסטרו הסימפטי כל כך הזה ממשיך לעשות את מה שהוא יודע: אוכל בסיסי, ביתי ומטופל היטב. ללא שטיקים, טריקים או נצנצים אולי, אבל תוך שימוש במיטב חומרי הגלם, בהקפדה אמיתית וללא כל קיצורי דרך. כמה נחמד היה לגלות, שאכן עולם כמנהגו נוהג באורנה ואלה. כמה נעים לפגוש, שוב, את המוכר והטוב; ומעבר לכך: בעיר שכולה גסטרו-ברים ומסעדות קונספט, שהמשותף לכולם הוא הצורך הגדול להוכיח, תענוג לבוא כדי לאכול אוכל ביתי בגובה העיניים; כזה שעובדת היותו משוחרר מזמן מחובת ההוכחה, לא גורמת לו להיות מוקפד פחות.
ברור היה שלא סוגרים עניין בלי 3 מנות, שהן, בעיני לפחות, רכיב מרכזי ב-DNA של אורנה ואלה: סלט הכול (44 שקלים), לביבות הבטטה (26 שקלים), וטארט האגסים. לצד אלה, לראשונות, הזמנו גם סלט אטריות אורז וקלמרי (48 שקלים).
סלט הכול, כתמיד, היה כיף. אוסף ירקות ועלים טריים ורעננים; גבינת פטה; רוטב קל ונעים, שמצליח, גם אחרי 21 שנה, להרגיש נעים ומדויק בחיך. גם לביבות הבטטה, עם רוטב שמנת חמוצה ושמיר, עוגיית המדלן הפרטית של בני כמה וכמה דורות של שינקינאים בדימוס, היו חזרה אל האינטימי והטוב. סלט אטריות האורז והקלמרי עשה עליה למטבח של אורנה ואלה כמה שנים מאוחר יותר, ומאז הוא שם. מתכון גאוני, עם נגיעת תאילנד רכה, שהרוטב בו הפעם היה קצת פחות חי ומוחשי מהמתבקש.
המשכנו: נתחי עוף וירקות בקארי עם אורז בסמטי ורוטב יוגורט (64 שקלים), מהמנות הקבועות; ופילה לברק על מרמלדת שומר ותפוז עם פירה של שמן זית (88 שקלים) - ממנות היום. נתחי חזה העוף נצרבו במדויק, וספגו די טעמים לקרבם. הבסמטי היה עשוי היטב וכמוהו הירקות בקארי, שרוטב היוגורט ריכך. זו מנת אוכל ביתי חביבה, עם נגיעה הודית קטנה ומעודנת. מסוג המאכלים שיש מי שנוהגים לכנותם "מנחמים". פשוט, נדיב וטוב. בפילה הלברק הייתה נגיעת מעט יותר עכשווית. מרמלדת התפוז הטובה חמצמצה-מתוקה, עם מגע פירותי-הדרי ברור היא שעשתה את המנה הזו.
אכלנו די הרבה ונהנינו מכל רגע עד כה, מתחושת החזרה המתוקה אל הישן והטוב. הבטחנו לעצמנו לא לצאת בלי טארט האגסים עם קרם השקדים, וכך אכן עשינו. אם חייבים לעשות רדוקציה למנה אחת, שמייצגת בצורה הטובה ביותר את הפטיסרי המשובח של המקום, טארט האגסים הוא אכן הבחירה החד משמעית. כדי שמשהו בכל זאת יזכיר לנו, בכל המתק המאכלס את הפסקאות שממעל, שהמציאות היא תמיד עסק לא לגמרי חד ממדי, הגיע הטארט וביאס. יבש משהו, עם בצק פריך, במרקם לא לגמרי. עוגה שקצת התפקששה לה, וגלידת וניל לא ממש משכנעת. מוזר משהו, בהקשרי פס המתוקים המיומן כל כך של המקום. לו רמת האוכל עד עכשיו הייתה פחות טובה, היה מקום לבוא חשבון על העוגה. מאחר שהאוכל היה כה טוב, אי אפשר ולא צריך לעשות זאת.
לגמנו מקיאטו מצוין. תחושת הביתיות עשתה עוד קצת מתוק ונעים בלב. השארנו 360 שקלים על ארוחה ראויה, שזוג רעב יכול היה להסתפק גם בפחות ממנה, והתמכרנו לשעה קלה להלך רוח פילוסופי משהו, בזכותן של הקביעות והצניעות בעולם, שבו מקדשים את הארעיות והזוהר. יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך.
אורנה ואלה, שינקין 34, תל אביב. 03-6204753. לא כשר
