פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלו סקיי: מהוגנת ויקרה מדי

      בלו סקיי, הכשרה החדשה של מאיר אדוני בקרלטון בתל אביב, היא מסעדה שיכולה וצריכה להיות טובה יותר. אבי אפרתי ביקר בה והוא סבור, שבמונחי תמורה לכסף היא בהחלט יקרה מדי

      מסעדה חדשה שמוביל השף מאיר אדוני איננה עניין של מה בכך. זה הזמן שלו, של אדוני. (גם) הוא עכשיו שף-סלב. שנים עבד קשה בכתית היוקרתית כדי להגיע רחוק, אבל למיתוג זכה, איכשהו, רק עם פתיחת המזללה, המסעדה הפחות גבוהה שלו. היה בכך לא מעט היגיון בעיני. אי אפשר היה שלא להעריך את כתית. על ההשקעה, המאמץ, הניסיון הכן לעשות את הכי טוב, לא להתפשר בדבר. רק שבמקביל, זו היתה מסעדה שדי קשה ליהנות בה באמת מארוחה. המאמץ, ההכברה, הדחף הכפייתי לשלב עוד רכיב ועוד אחד, לצורך ושלא, ניכרו היטב במבחן החיך. תמיד יצאתי משם מאוכזב. לא אחת - מותש. המזללה, לעומתה, היא בדיוק החליפה הנכונה לאדוני. זו שמפיקה ממנו את המיטב. יצירתי במידה שם, בלי לכוון גבוה מדי, וכיף. מן מטבח ביסטרו עדכני, מתוחכם במידה, ונורא טעים, בלי לנסות לגעת בשמיים.

      מאיר אדוני (יח"צ)
      שף-סלב. מאיר אדוני (צילום:יח"צ)

      בלו סקיי החדשה ממותגת יוקרה. אולי לא עד כדי כתית, אבל לא מאוד רחוק ממנה מבחינת מחירים. בטח בדרגת תמחור אחת לפחות מעל המזללה. כשר בבלו סקיי, וזו יותר מבשורה לפודי'ס שומרי הכשרות, שנאלצים, על לא עוול בכפם, לציית למשטר מסעדות דיאטטי במיוחד. יש מעט מדי מסעדות כשרות טובות באמת. הקונספט שעליו הלך אדוני – דגים - נכון בהחלט בהקשרי מגבלת הכשרות. במטבח חלבי-דגים קל להישאר מחויב לכללי הכשרות, כמעט ללא הפרעות ופשרות. אפשר גם להעמיד קינוחים מצוינים בלי לדפוק חשבון, להבדיל מבמסעדות כשרות המגישות בשר. מבחינה זו, בלו סקיי רלוונטית גם לקהל שאיננו שומר כשרות; בוודאי יותר ממסעדות כשרות בשריות.

      מאחר ויקר בבלו סקיי, כ-300 שקלים לאדם לארוחת 3 מנות, לפני נוזלים ושירות, יש לבחון אותה בסטנדרטים מחמירים. ללא מקדם המערוף הקל, זה השמור למסעדה כשרה, שנאלצת להתמודד עם מגבלות. כזו שאי אפשר להעשיר את רוטב הסטייק בה בחמאה, ובמקום שמנת צריכים להשתמש בריץ'.

      בלו סקיי יושבת על גג מלון קרלטון, צמוד למרינה ולכיכר אתרים. התפאורה שלה מושלמת. מדובר אמנם בחלק הגג המפנה את גבו לים, אבל הנוף האורבני הנשקף מלמעלה, בצירוף העיצוב העכשווי והנקי שם, יוצרים אווירה מהממת באמת. תענוג לשבת שם. האוכל מהוגן, מתוחכם במידה, מוקפד, מושקע ברמת חומרי הגלם, לא יוצא מדעתו מרוב יצירתיות. התמחור: ראשונות סביב 80 שקלים, דג לעיקריות 140 שקלים וצפונה, וקינוחים: 63 שקלים. זה תמחור שידבר בעיקר לתיירים ולשומרי כשרות אמידים. פחות לתל אביבים מן המניין. ואכן, אלה בעיקר היו הסועדים שישבו בבלו סקיי בערב שבו ביקרנו שם אנחנו.

      האוכל לא היה רע, אבל גם לא מצוין. אם המזללה היא הצלע האורבאנית הפרועה והשובבה במשולש אדוני, זו עם הקיק, בלו סקיי היא הקלאסית, היציבה והמהוגנת יותר. יש בה מנות שהולכות על בטוח. לא מנסות להפתיע, נשענות על חומרי גלם מצוינים, ועל מגע שנוטה לרוב להיות קל, מדויק ורענן. המנות המוצלחות היו טובות מאוד. האחרות היו בסדר. לא יודע אם הייתי חוזר לשם להשאיר 300 שקלים לראש. יש כמה אופציות לאוכל ראוי בקצת פחות. שלא לדבר על האוכל במזללה, שמספק מקדם Value for money מוצלח יותר. מאידך, כאמור, נראה שאני ושכמותי איננו קהל היעד אליו מכוונת בלו סקאיי. לתיירים שומרי הכשרות ולפודי'ס שומרי הכשרות, זו בהחלט בשורה.

      בלו סקיי (יח"צ)
      תפאורה מושלמת. מסעדת בלו סקיי (צילום:יח"צ)

      אגז בנדיקט ים (69 שקלים למנה קטנה, 89 שקלים לגדולה) וריזוטו אקוורלו (83 שקלים) היו הראשונות. הלכנו על מנת הבנדיקט הקטנה, שהתגלתה כמזערית. היו בה סלמון כבוש טוב, במינון כה זעיר שנעלם מהצלחת עוד בטרם שמנו אליו לב; אבוקדו, גבינת עיזים, טוסט בריוש ורוטב הולנדז טרגון. זה היה בסדר, נחמד אפילו. אבל בקושי טאפאס. הריזוטו, עם אספרגוס לבן וירוק, חלמון נא מעושן, פרמזן וחמאה ירוקה, היה טוב מסוגו. קצת כבד ויציקתי, בניגוד לשאר האוכל, שמשדר קלות, אבל קלאסי, עשיר וראוי.

      מחירי עיקריות הדגים נעים בין 142 ל-164 שקלים. הזמנו מנת דג אחת, "אמוציות ים" (164 שקלים), ורביולי גבינת עיזים וזעתר (95 שקלים). הרביולי הלך לכיוון האדמתי, עם נוכחות חזקה מדי לזעתר. היו בו גם קרם ארטישוק, אספרגוס, עגבניות, צלפים, קלמטה, שמן מרווה ופרמזן. כאן אפשר היה להרגיש משהו מנטייתו של אדוני להכביר. יותר מדי רכיבים, שלא התחברו יחדיו להרמוניה קלילה בחיך, ושידרו יחד גסות מה.

      מנת אמוציות הים, עם לוקוס אפוי, פסטה, פלפל שושקה ובמיה, ובעיקר עם ציר דגים ופסטיס עשוי היטב, היתה מן וריאציה ישראלית כשרה ונחמדת על מרק דגים/בויבאז. היא הייתה טובה באיכויותיה בהרבה מהרביולי, ובעצם מכל שאר המנות בארוחה. הכל יכול היה להיות שמח ממש, אילו מינוני הלוקוס היו מעט נדיבים יותר. נכון שלוקוס הוא דג יקר, ובכל זאת, 164 שקלים זה לא מעט.

      כשהגיע תפריט הקינוחים קצת התפלצנו. עם דגים ב-140, 150ואפילו 160 שקלים עוד אפשר לחיות. קינוחים ב-63 שקלים צריכים להיות לא פחות מפאר היצירה. אחרת תמחורם מופרך. טארט הלימון (63 שקלים) שהזמנו שפע צ'ופרים: תותים, מרנג, זיתים מסוכרים, מרמלדה, גלידת ליקריץ ועוד. הכל טרי, רענן ומגניב. הטארט עצמו היה חביב, לא יותר, וקטן. Over priced לכל דבר ועניין.

      סגרנו עם אספרסו (12 שקלים) ומקיאטו (18 שקלים - כן, חצי כפית חלב מוקצף ב-6 שקלים), ובלי כל סגיר או פטיפור לפרידה. עניין של גישה, כנראה. בנקודה זו אי אפשר היה להימנע מהשוואה למקומות מקבילי תמחור. קחו את מסה למשל. משאירים שם סכום דומה, מקבלים הרבה מעבר לראשונה-עיקרית-קינוח, ומרגישים נעים יותר.

      בלו סקיי (יח"צ)
      "קצת פחות מהוגנות בהחלט תוסיף שם חיים" (צילום:יח"צ)

      שורה תחתונה: בלו סקיי היא מסעדה לא רעה, שיכולה וצריכה להיות טובה יותר. במונחי תמורה לכסף היא בהחלט יקרה מדי. בסכומים הללו אפשר וצריך לצפות למקדם נדיבות גבוה קצת יותר. לא חייבים לגבות 21 שקלים על לחם. אפשר לצ'פר בקטנה לפני או אחרי האוכל.

      ובאשר לאוכל עצמו: אם קהל היעד שעליו בונים אדוני וקברניטי המקום הוא אכן פלח התיירות האמיד, ולצידו המבוססים מבין שומרי הכשרות, כך בדיוק צריך האוכל במסעדה להישאר. קלאסי ומהוגן; לכל היותר צריך לייצב את מקדם התנודתיות בין המנות. אם יש בדעתם לספור את השאר, לא יזיק אם יפתחו וישחררו כפתור או שניים. קצת פחות מהוגנות בהחלט תוסיף שם חיים.

      בלו סקיי. מלון קרלטון, אליעזר פרי 10, תל אביב, 03-5201830. כשר.

      אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)