החלל ברחוב רוטשילד פינת מרמורק היה במהלך השנים לגיא בן הינום של המסעדנות התל אביבית. לכאורה, לוקיישן מהמרכזיים והראויים שניתן להעלות על הדעת בתל אביב; בקצה שדרות רוטשילד, בואך היכל התרבות והבימה. כמה עשרות מטרים משם ניצב נחמה וחצי קפה/בר/מסעדה בנאלי ומחופף אוכל ושירות, שעולה כפורח בטירוף ואף הכפיל את מימדיו; בעוד שכל המיזמים ברוטשילד פינת מרמורק נבלעו לחור שחור ומצאו עצמם מושלכים, על כרחם, לפח המחזור האכזרי של ההיסטוריה.
מלגו ומלבר, בפנים ובחוץ בארמית, הוא בר דגים ופירות ים שצץ לאחרונה בחלל, שזכה לכינוי "הפינה המקוללת". אם לשפוט לפי מה שמתחולל שם בזמן הקצר מאז נפתח, הרי שייתכן שהקללה מוסרת והקארמה משתנה. כמי שמסתובב לא מעט ברוטשילד פינת מרמורק בערבים, נדהמתי לגלות את מלגו ומלבר מלא עד אפס מקום בכל פעם שעברתי שם. גם בזמן ארוחתנו שם, בערב אמצ"ש שבו בדרך כלל שקט במסעדות, היה לגמרי מלא.
מלגו ומלבר הוא גסטרו-בר בסגנון עדות הים. החלל הפנימי שם קטן למדי, ועיקרו בר אפלולי ומטבח פתוח. בחוץ נמצאת חצר נעימה, שתמיד, גם כשהוגש בה, בעבר, אוכל רע, נעים מאד היה לשבת בה. גם עכשיו. נכון לשבוע שעבר עדיין פתוח שם, עם נוף לשדרה ולכיכר היפה של היכל התרבות. הכי תל אביב שאפשר לדמיין.
ישבנו בחוץ. היה קריר. די התפלצנו כשביקשו מאיתנו 60 שקלים, לא פחות, כדמי חליצה, אבל זרמנו. זו בחירה אגרסיבית משהו של קברניטי המקום, הנוקטת עמדה לא מאד סימפטית כנגד נוהל מקובל ולגיטימי בעולם המסעדנות, בארץ ובעולם. ולא שהבאנו איתנו "הר חרמון אדום" או "כרמל סלקטד" חלילה, כדי לדפוק את השיטה. במקומות גדולים ויומרניים ממלגו ומלבר גובים סכום נמוך יותר. עניין של אטיטיוד.
ואז הגיע התפריט, עתיר אופציות הים. חיפשנו מנות סטנדרטיות פחות ולא מצאנו. כל המנות כולן נראו כמי שיצאו מפס הייצור השחוק, באותו הכפר. מילא, חשבתי לעצמי. מסעדה אינה חייבת להיות מקורית וייחודית. אפשר גם להגיש את המוכר באופן שכולו פשטות חיננית וכייפית. כשהחלו המנות להגיע, ועמן מצעד הבנאליה, התברר, בהדרגה, שכל ציפיותינו, עד האחרונה שבהן, נגוזו ותיאלצנה לחכות בנימוס. חומרי הגלם מן הים היו סבירים; התוספים מן הצומח טריים. אבל הביצוע התקשה להתרומם אפילו פעם אחת אל מעבר לרף ה"מתחת לבינוני". מאחר וטעמנו לא מעט, מכמה אגפים בתפריט, קשה להימנע ממסקנה חד משמעית: זה לא זה, אבל בגדול; ואולי מדויק יותר יהיה לומר: בקטן.
טרטר טרחון וקרם סלק (29 שקלים למנה קטנה, 45 שקלים לגדולה), סשימי אינטיאס ופילה תפוז (27 שקלים, 42 שקלים), סרדנים טריים (29 שקלים, 45 שקלים) וקלמרי ממולא בעגבניות (49 שקלים) היו מנות הפתיחה שלנו. שלושת הראשונות הוזמנו בוורסיה הקטנה שלהן, על תקן נשנושי פתיחה. כשהגיעו התגלה שהן אף זעירות יותר ממה שדמיינו. אף אחת מהן לא שכנעה. הן, כאמור, גירדו את רף הבינוניות מלמטה. קרם הסלק הצליח להעלים את נוכחות הטרחון לגמרי במנת הטרטר. בסשימי האינטיאס היה ויניגרט מירין כה אגרסיבי עד שלא רק שבקושי ניתן היה להבין שמסתובב שם סשימי; המליחות הייתה כה בוטה עד שבקושי ניתן היה לחוש שיש שם מירין, חומץ אורז יפני. מישהו החליט שכדאי לשדך לשם גם טפנד זיתים. השד יודע מדוע. אולי גם הוא לא.
המנה הקטנה של הסרדינים התגלתה כסרדין אחד ומה שהוגדר כמילוי התגלה כטופינג שטוח טעמים. כחובב מושבע של קלמרי ממולא, שגם שוקד במטבחו הפרטי על מיני ורסיות למילוי שקיקי הים האהובים, התבאסתי ממלית העגבניות-כוסברה-פטה-עראק של מלגו ומלבר. מאומה בה לא שימח את החך. הקלמרי עצמם היו, איך לא, צמיגיים. האיכות הנהדרת של קלמרי טובים, על עורם הסגול, כשהוא נצרב כהלכה, נעדרה לגמרי. זה הרגיש יותר כמו שק מילוי מנוטרל טעמים (תחשבו נקניקיה או קישקע), רק צמיגי...אפילו הטאבולה שמתחת הייתה תפלה.
עברנו לעיקריות: קבב דג ים קצוץ בסכין על חציל שרוף, עגבניות ויוגורט (59 שקלים) ופילה לברק על לימון כבוש, תפוחי אדמה, כרישה מאודה, תרד ולבנה (88 שקלים). בשלב הזה כבר הנמכנו ציפיות. לא בנינו על איכויות כלשהן. ניכר שהדגים בשלושת קציצות הקבב היו טריים אבל מזמן לא טעמתי בתל אביב, עיר שקבב הדגים הפך להיות מהקלישאות היותר בוטות במטבחיה, קבב כה דהוי וכבוי. מה יש שם, במטבח של מלגו ומלבר? או שהם נותנים באגרסיביות או שנרדמים בשמירה, במקום שבו צריך קצת לתבל. אותו עקרון חזר על עצמו במנת פילה הדג, פרידה כמדומני, שהיה סביר באיכויות הגלם שלו, אבל סבל מ"מסביב" נטול השראה, חן או סתם חיוניות.
על קינוח מוס השוקולד עם עוגיות שוקולד צ'יפ (32 שקלים) כתוב בתפריט שהוא "טעים-טעים-טעים". זה היה קינוח חובבני ונטול טאץ' במפגיע. הוא הרגיש כמו משהו שהכין סטודנט שנכנס לראשונה בחייו למטבח, כדי להביא משהו לארוחת שישי אצל סבתא, ומצא מתכון משנות השבעים, בספר ישן של רות סירקיס. אם כזה מוס, עם כאלו פיסות שוקולד צ'יפ, נתפס במלגו ומלבר כ"טעים-טעים-טעים", מה הפלא ששאר האוכל שם מתנהג כמו המצאת הסתמיות? אפשר לסכם את הארוחה שם גם כך: אם מלגו ומלבר אכן משנה את הקארמה של הפינה המקוללת ברושטילד פינת מרמורק, זה למרות האוכל, לא בזכותו.
מלגו ומלבר, רוטשילד 142, תל אביב. 03-6314214. לא כשר
