מסעדת בנדיקט, על שלוחותיה ברוטשילד ובן יהודה בתל אביב ובהרצליה פיתוח היא אחד המותגים היותר חזקים בתחום המסעדנות הישראלית. מסעדה שאוכלים בה ארוחת בוקר בלבד, במגוון אופנים וזנים, הפתוחה 24/7. קשה לחשוב על הרבה קונספטים שמפענחים באופן כה מדויק את ההעדפות של הישראלים; ולא רק מפענחים, גם מגדירים ומרחיבים. מדוע כולנו אוהבים כל כך ארוחות בוקר? זה הרי לא רק בגלל טעמו של הבית, עם חביתה, זיתים וסלט. לאכול בוקר בחוץ עושה הרגשה של חופש; של בופה במלון. מן חוויה קצת מושחתת ומלבבת של 'כולם בעבודה ורק אנחנו בבילויים'.
לא רק שבנדיקט הרחיבו את גבולות אופציית ה'בוקר בחוץ' לכל שעות היממה, הם גם הרחיבו, כאמור, את מושג ארוחת הבוקר עצמו, מבחינה קולינרית, הרבה מעבר לז'אנר ה"עין - שתי ביצים" עם סלט-גבינה-זיתים-ריבה. מגוון ארוחות בוקר סובבות כדור, מכל הסוגים והמינים, מוגשות כבר שנים בתפריט הרחב שם. לא יהיה זה מופרז לקבוע שתפיסת ארוחות הבוקר בחוץ בישראל מחולקת, קטגורית, לשני עידנים: עד ומאז בנדיקט.
כל הפורמולות בבנדיקט זמינות, כאמור, בכל שעות היממה ויכולות לתפקד כלאנץ' קל, ארוחת ערב לא מחייבת או מאנץ' לשעת לילה זעירה, לחובבי הז'אנר. בכל שעה שתגיעו או תצלצלו תתקבלו בברכת "בוקר טוב" חיננית. במקום להרגיש בקניון, כמו בבתי הקפה של הרשתות, כאן אוכלים בחלל המעוצב בסגנון בראסרי, מקבלים יין מבעבע בכל פורמולה ויש אפילו תפריט אלכוהול; שהרי מה רע לשרוף את קלוריות האוכל, בכל שעה משעות היום, עם שוט וודקה נחמד או סתם בירה. אירופה זה כאן.
הקונספט של בנדיקט שייך, אם כן, לז'אנר "כמה פשוט ככה גאוני". שלושת המסעדות של הרשת מאכילות המון אנשים ועובדות מצוין. בנדיקט של ראשית הדרך, בסניף בן יהודה, הצדיקה את ההצלחה. האוכל שם היה טוב ונכון מסוגו וסיפק בעליל את הסחורה. זה אולי לא היה המקום לקבל את השוס הקולינרי של חייכם בצלחת בוקר אחת, אבל ההקפדה אז הייתה חד משמעית, בכל הרמות.
קפצנו לבנדיקט כדי לנסות להבין מה קורה שם עכשיו, כשמזמן מדובר במותג לכל דבר ועניין, מהמצליחים בענף. לבדוק ולספר לכם אם בנדיקט הוא עדיין המקום החביב ההוא, לזלול בו בכייף ובלא הרבה כסף. חזרנו מבואסים. זמן רב לא ביקרתי בבנדיקט. אם לשפוט על סמך הארוחה הנסקרת ברשימה זו, הרי שקרה לבנדיקט מה שקורה ליותר מידי מקומות שהופכים לתרנגולת המטילה ביצי זהב. הסטנדרט הקולינרי בו פגשנו רחוק מלהזכיר את זה שהכרתי מהעבר. האוכל, אם לומר זאת בעדינות, היה חלש למדי.
הגענו לסניף רוטשילד בצהריים אמצע השבוע, רעבים בדיוק במידה המתבקשת לארוחה שם. מתוך קטגוריית "ארוחות בוקר מרחבי העולם" בתפריט הזמנו ברקפסט טאקו מקסיקני (69 שקלים) ומתוך "גריל אנד אגס", הקטגוריה המשודרגת שמספקת קצת יותר מסתם בוקר - פילה סלמון ואספרגוס צרובים בגריל, עם רוטב הולנדייז, על רושטי תפוח אדמה אפוי (96 שקלים). כדי להעשיר קצת את השולחן ובינתיים לתהות על אגף נוסף בתפריט, הזמנו גם קטנות של תוספת: פלפל קלוי ממולא בגבינת עזים ופסטו (18 שקלים), פירות יבשים עטופים בבייקון עם הולנדייז (25 שקלים) ופטריות פורטובלו מושרות בשמן זית וטימין, צלויות בגריל, עם גבינת עזים וויניגרט בלסמי (24 שקלים).
הגיע האוכל. כל המנות בבנדיקט מגיעות עם סלסלת לחמים. המון לחם ואם תרצו יש עוד. גם פנכות חמאה, ריבה ושוקולד יש ובמחיר המנה אפשר להזמין שני משקאות: קל או קאווה עם פרי וחם.
בבחינת 'כאן, בשביל המחיר הלא נורא גבוה שתשלמו, תקבלו חבילה שלמה'. הכל יכול היה להיות נכון וטוב, מקסים אפילו, אם החבילה הייתה ראויה. מכיוון שהיא לא הרגישה כזו, העסק מורכב קצת יותר.
הלחמים אמנם היו סבירים אבל פורמולות הבוקר עצמן ביאסו. בארוחת "ברקפסט טאקו" היו שלוש טורטיות עם המון מלית: איולי ציפוטלה, פריחולס, ביצה מקושקשת עם נתחי צ'וריסוס ובצל, פלפל חלפיניו וסלסלת עגבניות. לצד המנה הגיעו קלח תירס קלוי וצלוחית גווקאמולי. בעצם זו הייתה טורטיה ממולאת במקושקשת עם צ'וריסו ומיני תוספי טעם. זו מנה שאמורה לעשות מקסיקו, או לפחות קצת טקס-מקס בחיך. שום חן מהנוסח העשיר-חרפרף לא היה שם. המקושקשת הייתה עשויה מידי. הצ'וריסו מועט ודהוי; הגווקאמולי והאיולי לא עשו את זה וגם הטורטיה עצמה לא הרקיעה. זו הייתה קומבינציה שלועסים, מחמת הרעב; לא כזו שמתנפלים עליה מחמת מגניבותה.
מנת פילה הסלמון הייתה בעייתי עוד יותר. רף תמחורה קרוב למאה שקלים ממצב אותה במעמד מחייב יחסית לארוחות הבוקר הבסיסיות והקלות. זו כבר באמת מנה שאמורה להיות קצת פחות בוקר וקצת יותר ארוחה. רכיב הביצים בה טמון ברוטב ההולנדייז, שהיה מביך למדי. קשה לי לחשוב על מסעדה באוריינטציה צרפתית, שתרשה לעצמה להגיש היום בתל אביב הולנדייז כה בסיסי וגס. ההולנדייז אמור היה להיות ספק הטעמים כאן. מכיוון שהוא לא, ניסיתי להסתפק בנתח הסלמון עצמו. זה היה חד, חלק ודוקר: לא זוכר מתי, אם בכלל, אכלתי במסעדה בתל אביב או בעיר אחרת בעולם, נתח סלמון כה גרוע. מרקמו וטעמו היו כה בעייתיים עד כי נאלצתי, אף שהייתי רעב, להותירו כמעט בשלמותו בצלחת. זה הזכיר מנה באוניברסיטה, אי שם בראשית שנות התשעים; או אוכל של מטבח מוסדי ציבורי כלשהו. מקומות שאוכלים בהם בזול.
צלוחיות התוסף הפכו להיות האוכל העיקרי שלי בארוחה הזו. הן היו בנאליות לחלוטין, נטולות השראה ומיושנות, אבל לפחות לא רעות כמו הסלמון. ניסינו גם שני מיני קינוחים (18 שקלים כל אחד) שהיו בנאליים לגמרי.
כולל התוספות, הקינוחים ובירה אחת (19 שקלים) השארנו 287 שקלים. לא כל כך מעט כסף בשביל ארוחה קלה, על הדרך. אם מורידים את סך האקסטרות נותרים עם 165 שקלים. אולי לא המון כסף עבור ארוחה לשניים. זו, מן הסתם, אחת הסיבות לכך שסניפי בנדיקט כה גדושים. אבל האוכל רחוק, מאד, מלספק את הסחורה. מאומה מקונספט ה'באנו, התפנקנו, הלכנו' מפעם לא נכח בארוחה הזו. בנדיקט מתנהלים כמי שבטוחים לגמרי בהצלחתם ובדרך שוכחים או מקלים ראש בסעיף בקרת האיכות השוטפת. הטקסט הזה כאן כדי להזכיר להם שלא לעולם חוסן ואולי כדאי להתיישר. הקרדיט על הרחבת גבולות המושג של ארוחת הבוקר יישאר שלהם בטאבו תמיד. הם זכאים לו בדין; אבל אם כנראה שהגיע הזמן לבדק בית. ויפה שעה אחת קודם.
בנדיקט. בן יהודה 171 (פינת ז'בוטינסקי), תל אביב. שדרות רוטשילד 29 (פינת אלנבי), תל אביב. האצ"ל 1 (פינת רמת ים) הרצליה. 03-6868657. לא כשר
