אני אוהב לבקר באשדוד, בעיקר בגלל שבעיר הזאת ביליתי את חופשות הקיץ שלי. נהגתי להסתובב בהנאה ברחובות יחד עם עדת בני דודים שאם הייתי צריך לספור את כולם, באיזשהו שלב הייתי עוצר. בכל פעם שאני מגיע לכאן אני יודע שהסיכוי למצוא מקום חדש לאכול בו מאוד גבוהים. הפעם, הבנתי שאין בררה אלא לפתוח את יומן הרמזים שלי. רוב המקומות שאני רושם שם אמנם חסרים בפרטים, אבל זה עדיין לא מונע ממני למצוא אותם, אני אף פעם לא מתבייש לעצור ולשאול אנשים ברחוב.
האזורים באשדוד מחולקים לפי אותיות, שיכון א' הוא הראשון וכן הלאה, אין מפה בארץ שמאפשרת לראות את האזורים השונים, חוץ מאולי בעיריית אשדוד. רוב תושבי אשדוד, במיוחד הוותיקים, יודעים להצביע איפה אזור מתחיל ונגמר, מידע שנמצא אך ורק אצלם. כאשר שואלים אשדודים לגבי שם של רחוב, אם הם לא יודעים איפה הוא, תמיד ישאלו אם אתה יודע לציין את שם האזור. כמובן שאני רק יודע שהגעתי לעיר אשדוד, מה שלפעמים יוצר מצבים די משעשעים.
אחרי שסקרתי את האזור היותר מסחרי של אשדוד, אכלתי במסעדת פועלים נהדרת שאני עוד אספר לכם עליה, התחלתי לחפש כיוון למקום של הזקנה. היו לי עדויות מבוססות על המקום המוזר הזה שכבר קיים כמה עשרות שנים וכמובן שהסתבכתי בדרך.
זה מקום קטן שפתוח רק שעתיים וחצי כל יום, וזה הכול. יש מיקרים שבהם נגמר האוכל עוד לפני, לכן אשדודים אמיתיים מגיעים כבר ב-11:30 בדיוק. בעירייה הבינו שלא נעים לשכנים לראות אנשים עומדים אמצע הרחוב, הוסיפה ספסלים לבאי המקום הממתינים, ויש הרבה מהם, כי הקצב של המקום הוא איטי, מאוד איטי.
הגעתי בשעה 12:30 הישר לתור ארוך. אנשים הסתכלו סביבם בחשדנות, מפענחים מי בדיוק לפניהם בתור ומי בטוח אחריהם. מיד ידעתי שכאן אני חייב לאכול, אפילו שלא פענחתי מה מגישים. מה שבטוח, לא אני ולא האנשים סביבי הגענו לשווא, אף אחד לא רוצה להיות זה שמגלה שלא נשאר אוכל עבורו.
במקום יש ארבעה שולחנות, ובמקום לחכות להם כמו כולם, הלכתי על שיטת הכיסא החם. לא התביישתי לשאול אם יש מקום בשולחן של שתי בחורות מקסימות, עובדות עיריית אשדוד שניצלו עד תום את הפסקת הצהריים ונהנו לאכול את החריימה המפורסם. אגב, עד אותו רגע שבו הן גילו לי מה הן אוכלות, לא ידעתי מה אני הולך לקבל. אחרי שכבר מצאתי מקום לשבת, בחור צעיר ונמרץ עם כיפה על הראש, בנה של הבשלנית המדוברת, ניגש ולקח הזמנה. על הדרך הוא הגיש לנו סלט ירקות קטן מתובל היטב, פיסות של אבוקדו עם לימון ומלח, הכי פשוט הכי טוב, סלט חסה קטן מתובל. קיבלתי גם בירה שחורה, שהיא חלק חשוב, הם כל כך צנועים כאן שמחייבים רק על השתייה, אז תחזירו את הבקבוק, מה שאומר שחצי ליטר עולה חמישה ש''ח בלבד, ככה נראה גן עדן.
החלטתי לנסות להבין לאן הגעתי, צעדתי לתוך החצי קיוסק רק בשביל לראות שאין בו כלום. לא הייתה בתוכו אפילו גזייה, רק דלת קטנה שהובילה לחלק האחורי. עברתי דרכה וראיתי את הבשלנית מסדרת על צלחות חריימה, צלחת צלחת, לאט לאט, אין לה קצב אחר. הסתכלתי עוד פעם על הנעשה, נפל לי האסימון, היא עושה את החריימה על גחלים בלבד, יש כלי גדול שמונח גבוה מספיק בשביל שלא תתכופף. מדובר בדג נסיכת הנילוס שמרוכך שעות ברוטב טילים, ככה אני קורא למה שיש ליד הדג בצלחת. עכשיו הבנתי למה אנשים מאדימים להם ליד השולחנות, זה טעים עד כדי לוקוס, לא דומה לשום דבר שטעמתם עד עכשיו. הדג עצמו לא חריף, אלא מה שמתחתיו. שן השום אשר מוגשת מעל מתוקה, ולמנה מצטרף גם לחם בצד. 35 שקלים לחוויה בלתי נשכחת, אתם עוד תחזרו לשם עם חברים. עם הבקבוק בירה שחורה שולמו 40 שקלים בלבד.
החריימה של מאמא רחל. קיבוץ גלויות 15 ליד פינת סטרומה אשדוד. שעות פתיחה: א-ה 11:30-עד שנגמר, תגיעו מוקדם. המקום לא עובד כשיורד גשם, אפשר להבין למה. כשר בלי תעודה
