שנה חלפה מאז נפתחה aria, בנחלת בנימין בתל אביב בבניין שכולו היסטוריה: שם התגורר בשעתו יואל משה סלומון, האיש והשיר. גיא גמזו פתח את המסעדה לאחר ששימש זמן ממושך כסו שף/השף התפעולי ברפאל. אלגנטיות לא מבוטלת יש בה, ב-Aria; כזו שפונה לסועדים בעלי אמצעים. גם האווירה, הפורמלית למדי, משמשת חלק מהקונספט הנושק ליוקרתי.
ביקורי הראשון במסעדה, קצת לאחר הפתיחה, הנחיל אכזבה מהדהדת. התמחור היה סביר בסה"כ אבל האוכל רע במפתיע. מנה אחר מנה נחשפה אז יומרה לא מבוטלת ולצידה כישלונות, רעיוניים כביצועיים, לכל האורך. זה היה מפתיע. ציפינו ליותר. קפצנו ל-Aria שוב קצת למעלה משנה לאחר הארוחה ההיא בתקווה כנה לגלות מציאות אחרת. ציפיותינו התגשמו באופן חלקי בלבד. חלקי מידי, אם לדייק.
יסוד אחד כן השתנה ובמפגיע: המחירים. אם בשנה שעברה מדובר היה במסעדה רבת יומרות אבל שפויה בתמחורה, נכון לכרגע זה ממש לא המצב. רף המחירים זינק אל על, עם עיקריות שרובן נע צפונה מ-130 שקלים וראשונות שרבות מהן לא עוצרות ב-70.
רף הציפיה ממסעדה של 260-270 שקלים לשלוש מנות (לפני נוזלים) הוא, מן הסתם, גבוה. לא מדובר בביסטרו יומיומי ואפילו לא במסעדת "סמארט קז'ואל". ארייה היא מסעדה יקרה למדי והאוכל בה אמור להיות מושקע. ארוחה של שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח משותף שלחה אותנו משועממים להפליא למכונית. לא אכלנו רע אבל מקדם השגרתיות והבנאליה היה מהמתסכלים שיש. אוכל תקין, נטול פאקים אבל גם נטול כל השראה, ניצוץ או סתם חן. יצאנו ולא באמת זכרנו מה אכלנו.
טרטר בקר עם רמולאד צלפים ושאלוטס (68 שקלים) וסלט פפאיה עם שרימפס קריסטל (62 שקלים) היו הראשונות. בטרטר, שהיה עשוי מנתח שייטל, היו כל הרכיבים שנוהגים לשים במנות מסוג זה כשהם מפוזרים על פני הצלחת. צריך היה לערבב אותם ולהוסיף מעט מלח כדי לגלות שאיכות הבשר שגרתית למדי ומכלול התוספים לא מצליח להפוך אותו לשמח.
די התבאסנו לגלות שסלט הפפאיה היה זערורי במינוניו. סוג של דגימה בעצם. היו בו פפאיה, עגבניות מנומרות, שעועית ירוקה, בטונים קלויים, צ'ילי ושרימפס קריסטל במינון מינימליסטי אף יותר. איכויות? סטנדרט. שום דבר לכתוב עליו הביתה. שום דבר שמתחיל אפילו להזכיר סלט פפאיה מהסוג החינני.
130 שקל דפק המונה על שתי הראשונות הללו, שעברו חלפו ביעף, בלי להותיר כל רושם. התשתית לחוויית הסתם שעמה יצאנו מארייה הונחה בגאון.
הלאה. העיקריות נראו לנו יקרות באופן מעצבן משהו ובחרנו, במפגיע, ללכת על שתיים משלוש המנות היחידות בתפריט שעולות פחות ממאה שקלים: מולים עם לינגוויני ופסטה עם זנב שור (98 שקלים כל אחד).
הגיעו המנות. אלמנט מינוני הדגימה, בו פגשנו לראשונה באחת הפסקאות הקודמות, העלה חזקה עמן. מנת הפסטה הייתה קטנה, עם מעט מאד בשר. מינון המולים במנה האחרת היה מעצבן. בחינת מינונים אלו בוודאי לא היו מנות עיקריות. לכל היותר מנות ביניים. השף גמזו ואנשי ארייה שכחו, כנראה, שמנות ביניים מסוג זה נוהגים, אפילו בתל אביב היקרה, לתמחר בכ-20-30 שקלים פחות. המסר שהתנהלות מהסוג הזה מעבירה הוא ברור: רוצים להוציא קצת פחות, משהו שמתקרב לרף הממוצע? תאכלו פחות.
אילו היה לתמחור ביטוי כלשהו באיכויות האוכל, ניחא. המולים, שהגיעו עם לינגוויני ברוטב מאסאמן תאילנדי, בצל ירוק, ג'ינג'ר, למון גראס, כוסברה ובזיל תאילנדי, היו שגרתיים באופן מעייף. זו הייתה עוד מנה שחולפת כאילו כלום לא רק בגלל מינוניה. לא היה בה דבר שיכול להרים אותה משגרתיות מהסוג המייגע.
תבשיל זנב השור בפסטה היה עשוי היטב. זו הייתה המנה היחידה בארוחה שגם אם לא נתגלה בה כל ניצוץ או ייחוד, ניתן היה להעריך את הדיוק שבשמירה על טעמיה הקלאסיים. כאמור, שום דבר לא היה קורה אם היו מגישים ממנה בקצת פחות קמצנות; אבל זה לפחות היה טוב, להבדיל ממשמים.
קינוח לוטוס שכבות (45 שקלים) כלל שכבות של קרם פטיסייר לוטוס עם טוויל תפוז ומוס קראיב 66%. עוד מנה שעברה כלא הייתה עוד בטרם ירדה משולחננו. זה היה מתוק מידי, במרקמים בעייתיים, ללא כל חן. מוצלח עוד פחות ממצעד הבנאליה החד משמעי בו פגשנו קודם לכן.
326 השקלים שהשארנו בגין עלות האוכל בארוחה, לפני שתיה ושירות, מייצגים, כאמור, סוג של תעתוע. כפי שתואר בפסקאות ממעל, זו לא באמת הייתה ארוחה של ממש לשני רעבים. מדובר, אם כבר, ברצף של דגימות שרובן תקינות לכאורה אבל שכולן רחוקות, מאד, מלספק או מסתם להשאיר חשק לחזור. המון יומרה יש בה, בארייה. חבל שנכון לעכשיו מעט מידי תמורה.
Aria, נחלת בנימין 66, תל אביב. 03-5396054. לא כשר
לכל הטורים של אבי אפרתי
