אחד העם אחד: מוצר ארוז היטב

אחד העם אחד, המסעדה החדשה של מיכל אנסקי בת"א מרצה את כולם ותהיה מועמדת ראויה לתואר 'שלמה ארצי של המסעדנות המקומית'. אבל איפה הלב הפועם והנשמה?

  • אחת העם
  • מיכל אנסקי
ברוסקטה טונה אדומה (צילום: דניאל לילה)

אחרי פרויקט שוק האיכרים המצליח והכוכב התקשורתי שדרך במאסטר שף, ברור היה שמסעדה בבעלות מיכל אנסקי היא רק עניין של זמן. אנסקי, פודית וידענית אוכל, ובאותה נשימה – יזמית חדה וממוקדת מטרה, עברה לשלב גביית הדיבידנדים.

אחד העם אחד, המסעדה החדשה בבעלותה, השוכנת בנווה צדק, בחלל בו פעלה בעבר ננה בר, היא מהמיזמים היותר מחושבים שנראו כאן בשנים האחרונות. כזה שברור שלא רק שהעומדת מאחוריו יודעת בדיוק מה היא רוצה, היא גם יודעת היטב מה נכון במונחי השוק המקומי ומה לעשות כדי להשיג את זה.

הלוקיישן של אחת העם מצוין. נווה צדק היא מזמן ממוקדי העלייה לרגל של המוני תיירים, מקומיים וזרים. מיקום המסעדה, בתחילת הרחוב ממנו זורמים לשכונה מהחניון הגדול שבטבור שדרות רוטשילד, מנצח. העיצוב הישן של ננה בר שונה לבלי הכר. המסעדה הנוכחית, המורכבת משני חללים, נעימה. יש בה משחק בין אלמנטים תעשייתיים, ברזל, עץ וזכוכית. המקום משדר עדכנות נינוחה, לא גבוהה או נפוחה מדי, שכולם ירגישו בה בנוח. זה עיצוב שאינו מכוון לקבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת. הוא מחפש, ולזכותו ייאמר שגם מצליח, ללכוד את הנקודה החמקמקה ההיא שבה קהל רחב ככל הניתן יצליח להרגיש בבית.

עוד בוואלה! NEWS

מים, אופניים וריקודים: איך משאירים את המשפחה פעילה בקיץ?

בשיתוף רמי לוי
לכתבה המלאה
ירקות מאודים (צילום: דניאל לילה)
מזמן לא נראה כאן מקום שמרגיש מרגע פתיחתו כל כך ממוקד מטרה.

עיון חטוף בתפריט מספק את אותה תחושה בדיוק. ספגטי מיטבולס, המבורגר ניו יורקי, ברוסקטה טונה אדומה, קרפצ'יו דג ים תיכון; כל אלו ועוד מוכרים מאד, מאכלסים אחר כבוד את התפריט. האלמנט העובר כחוט השני בין המנות הוא המו?כרו?ת. כדי שהסועד ההיפותטי ירגיש בבית עליו לפגוש בעיקר אלמנטים מוכרים. דברים חדשים יאתגרו ועלולים להרחיקו, להפריע לתחושת הבית. מסעדה מז'אנר אחת העם, שאפילו שמה נולד כדי לשרת את הקונספט, אינה יכולה להרשות לעצמה מידה של ניסיוניות. לא לשם כך נתכנסנו.

בתוך המיתוג האולטרה מיינסטרימי הזה, המספק פייט רציני לקופי בר בקרב על תואר "שלמה ארצי של המסעדנות המקומית", ניכר שנעשה מאמץ אמיתי לספק אוכל שעשוי היטב. לא מורכב ולא מסובך, לא יצירתי או חדשני; מנות ביסטרו כל תל אביבי טיפוסיות; אבל ללא חיפוף בחומרי הגלם ועם ניסיון כנה להקפדה בביצוע. לכך צריך להוסיף את התמחור המתון בהחלט, שבהנחה שלא יזנק עם השלמת המיתוג והבאזז, יהפוך את המקום נגיש לרבים.

חברו את התיאורים מהפסקאות האחרונות וקיבלתם מתכון למסעדה שעובדת חזק וטוב ותהווה תשתית לאלו שתיפתחנה אחריה תחת אותה בעלות ובאותה רמת דיוק והינדוס. נאמר זאת כך: מזמן לא נראה כאן מקום שמרגיש מרגע פתיחתו כל כך ממוקד מטרה.

ובכל זאת, למרות שאחת העם חושפת מקצועיות, הבילוי בה רחוק מלהיות מהנה באופן שלם וגורף. יש בה משהו שמייצר בסועד המנוסה תחושת חסר. כמו תמיד כשמעגלים פינות כדי שכולם יהיו מרוצים, נשארים עם תוצר קומוניקטיבי ונאה לעין אבל קצת חסר עוגן עומק. אחת העם היא מוצר שארוז היטב; שתכניו, האף שאינם שייכים לז'אנר הסוגה העילית, תקינים לגמרי; ושמתקיימת בו הגינות כלפי הסועד. רק שמרוב התכווננות לנוסחה הנכונה חסרים בו מידה של אותנטיות, לב פועם ומידה של יצריות ותשוקה. חסרה בו נשמה.

המבורגר ניו יורקי (צילום: דניאל לילה, יח"צ)

הזמנו ירקות מאודים משוק האיכרים (49 שקלים) וברוסקטה טונה אדומה (57 שקלים) וקיבלנו שתי מנות תקינות. קצת כרובית, קצת קישוא, שעועית ירוקה, סלק, אספרגוס אחד ועוד קצת. לא המון ירקות אבל באיכות טובה ובפרזנטציה אטרקטיבית, שהרי לאריזה כאן נועד, כאמור, תפקיד מרכזי. במנת הברוסקטה היו שלוש פרוסות לחם ועליהן טונה אדומה, הרבה שקדים, עלים וצ'ילי. הטונה הייתה טובה אבל סביבת התוספים שאיתה לא הרקיעה. הרבה מדי שקדים ופחות מידי רכיבים שיצרו מורכבות, פשטות רעננה או סתם עניין סביב הדג. אין טענות אבל ברור שאפשר היה יותר חי, יותר מעניין, יותר שמח.

המשכנו עם סלט שווארמה (59 שקלים) והמבורגר ניו יורקי (72שקלים). ההמבורגר הגיע מבשר טוב, נצרב לדרגת מידיום כמתבקש, חשף תערובת בשר טובה, שפע בצל מטוגן בבלילה ורטבים לא רעים. השווארמה התגלתה כמנה הטובה בארוחה. הרבה נתחי עוף, כוסברה, בצל מטוגן. שום דבר יוצא דופן או יצירתי אבל תערובת תבלינים טובה ומדויקת וביצוע מוקפד הפכו את המנה הזו, לכאורה הבנאלית מכל, לטעימה.

קינוח קלפוטי תאנים (צילום: יח"צ)

חלקנו קלאפוטי תאנים (45 שקלים) לקינוח. זו מנה פרובנסאלית קלאסית שמחברת פרי עם קרם, שניהם אפויים. בגרסת אחת העם היה קרם שקדים ורום עם תאנים. זו הייתה מנה שנאפתה במקום והקרם הגרגירי שלה לא הצליח להבריק. בעיקר חשו בו בעוצמה מוגזמת מעט את נוכחות הביצים. חסרה בו בבירור מידה של אנינות.

אז אכלנו תקין. למעט מנת הקלאפוטי טעונת השיפור, בכל שאר המנות לא נתגלו פאקים. לא יקר באחת העם. את מבחן טעם הקהל המיינסטרים ברור שתצלח בגאון. אין בה אפילו אלמנט אחד שעלול לייצר נוגדנים וזה, הרי, מבחנן הקלאסי של מסעדות כאלו.

רגע לפני נעילת הטקסט הזה, אחרי שקראתיו שנית, שמתי לב כמה קצרים הפעם תיאורי האוכל בהשוואה למקובל בדרך כלל במדורי. כנראה שלא מדובר במקרה. האוכל כאן הוא כזה שמעבר לעובדת היותו 'בסדר' והוגן, אין המון מה לכתוב עליו אפילו למי שמסוגל, ללא מאמץ רב, להקליד מאות רבות של מילים לתיאור מנה אחת. ככה זה באחת העם. האוכל נועד לזרום עם החוויה, לא לייצר דבר מה משמעותי באמת בעצמו.

מה הייתה אומרת אנסקי על מתחרה במאסטר שף שהגיש אוכל כזה לטעימה לחבר השופטים? שאינו הולך עם עצמו עד הסוף? שהוא עסוק בלהיות נחמד ולרצות את כולם? שהיא משוכנעת שיש בו יותר וחבל שלא רואים את זה? ומה היו אומרים שלושת הטנורים? האם אשת העסקים האמביציוזית המתהווה לנגד עינינו מסוגלת לייצר מקום מעניין יותר וסחי פחות מזה? אין ספק שכן. האם היה לה עניין כלשהו בכך? ברור שלא.

אחד העם אחד. אחד העם 1, ת"א, 03-5161915. לא כשר

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully