דקא: הכשרה המנומנמת

במסעדת דקא הכשרה בתל אביב לא תאכלו ארוחה רעה, אבל ממסעדה חלבית שיודעת להפגיז בשלב הקינוחים, מצופה קצת יותר גם בחלקים האחרים של הארוחה

  • דקא
מנת דג במסעדת דקא (צילום: אנטולי מיכאלו)

הגענו לביקור בדקא במחשבה על חול המועד סוכות: הרבה אנשים בחופש, רבים מהם שומרי כשרות. למרות ההתפתחות המשמעותית בתחום יש עדיין די מעט אופציות ראויות לשומרי כשרות. דקא נמצאת בשטח למעלה מתשע שנים. היא מגדירה את עצמה כמסעדה כשרה המגישה אוכל עילי. על הקונספט בעת ההקמה ב-2007, הופקד חיים כהן. כיום מוביל אותה מקצועית רועי כהן.

רחוב התעשייה בו שוכנת דקא ממוקם בסמיכות למה שהיה פעם גשר מעריב והיום משמש כאתר עבודות הרכבת הקלה. זהו רחוב קטנטן, מרוט וחסר סטייל. כשעוברים שם סתם כך קצת קשה לדמיין שבין המוסכים והחניונים הצפופים מסתתרת מסעדה שמגישה אוכל עילי. נכנסים וקצת משפשפים את העיניים.

הגענו לצהריים, חנינו בחניון המשמש את באי המסעדה בלבד ונכנסנו. על עיצוב הפנים הופקדו בשעתו אלון ברנוביץ' ואירנה קרוננברג המיומנים, שחתומים על כמה וכמה מקומות מוצלחים בתל אביב. החלל בדקא הרגיש לנו מהמוצלחים פחות שלהם. יש בו משהו תעשייתי, עתיר בטון, שלנו לפחות שידר קור וגם הרגיש, תשע שנים אחרי, קצת לא עדכני.
הניגוד בין הרחוב והסביבה המהוהים, שלא לומר מג'וייפים, לפנים האלגנטי, שהיה כמעט מלא, העביר תחושה הזויה מעט, כמו במעין פאטה מורגנה. היו שם אנשי עסקים רבים, חלקם חובשי כיפות, וגם שולחן גדול של יפנים, שהגיעו במיניבוס. אנשי הצוות הרבים שהסתובבו שם היו מסבירי פנים באמת ועשו כל שביכולתם לשדר נעימות.

עוד בוואלה! NEWS

פשוט ומשודרג: איך תעשי קוקו שיסדר אותך לכל היום?

לכתבה המלאה
קבב בורי במסעדת דקא (צילום: אנטולי מיכאלו)

הגיע התפריט. הקונספט כאן הוא מה שמכונה "חלבי-דגים". זו ברירת מחדל נכונה עבור מסעדות כשרות. בדילמה האכזרית בין ויתור על בשר לוויתור על חלב/חמאה/שמנת, מעין "בחירתה של סופי" בסגנון עדות הכשרות, האופציה השנייה עדיפה. מלבד חופש בקינוחים היא מאפשרת עבודה נינוחה ומשוחררת גם באגף הרטבים.

העסקית של דקא כוללת מנה ראשונה, לחם, חמאה ומטבלים במחיר העיקרית. היצע הדגים בתפריט שמרני. רובם ככולם מגיעים מן החקלאות הימית. גם אופן הטיפול בהם שייך לאגף השמרני.

התחלנו עם קבב בורי ומרק בוייאבז, שאכזבו שניהם. בקבב היו שלוש קציצות קטנות, שלא תובלו מספיק והיו בנאליות למדי. מצע הטחינה-עדשים-עגבניות-עשבים היה משעמם להפליא. ללא רעננות, שמחת חיים או עוקץ. הוא לא הרגיש כמו מצע למנת דג שמגישים במסעדה. יותר כמו תוסף שהעמיד בבית טבח חובב וקצת חסר טאץ' שנורא התחשק לו לשחק בצילחות כמו בטלוויזיה. זה בוודאי היה רחוק שנות אור ועוד ממטבח עילי.

מה שכונה בוייאבז התגלה כמרק אנמי לחלוטין, שאמנם הייתה בו נגיעת תפוזים, פרנו וכוסברה כמובטח בתפריט, אבל לא היה בו כל עומק דגי מהסוג המתבקש בדגים כאלו. במילים אחרות: בסיס הציר כאן היה רעוע והתוצאה הכוללת, שגם לקתה בגרגיריות יתר, חיוורת ביותר.

הפילטים נצרבו במדויק (צילום: אנטולי מיכאלו)

עברנו לעיקריות: פילה לברק על ירקות מזוגגים באריסה, טחינה שחורה ו-ויניגרט צ'יפוטלה (110 שקלים) ודניס שלם בגריל עם בטטה אפויה על מלח גס, עשבי תיבול ורוטב לימון (125 שקלים).
בניגוד לראשונות, שסבלו מליקויי ביצוע משמעותיים, הדגים בעיקריות הוכנו ללא רבב. לא נפל בהן כל פגם. מאידך, הן היו תקינות ותו לא. לא פחות אבל גם לא יותר במאום. הדניס בגריל היה דניס בגריל. דג לא קטן, שנצרב כך שעסיסו המסוים נותר בו ולצידו הוגשו כמה קוביות בטטה, פנכת שמן זית, פלח לימון וזהו. אכלנו את הדג אבל לא באמת הרגשנו שזו קולינריה מסעדות. בטח לא מהסוג הנחשב. אם כבר זו הייתה מנה של ארוחה פונקציונלית לאנשי מועדון "שומרי משקל". אין לנו דבר כנגד תזונה קלה ובריאה. האמת שאנחנו די בעניין; אבל קצת ליבידו ועוד טיפת מאמץ לא היו מזיקים כאן.

במנת פילה הלברק על טחינה שחורה אמור הייתה להיות מראש קצת יותר חיות. קשה להגיד שהירקות עם נגיעת האריסה והטחינה השחורה עשו את זה. הירקות היו יבשים, הטחינה השחורה סתמית והסה"כ התקשה לספק סביבה מעצימה או מעוררת לפילה הדג. הפילטים עצמם, כמו הדניס השלם מהפסקה הקודמת, נצרבו במדויק והיו עסיסיים. אכלנו אותם ללא התוספת.

הקינוח – קרם ברולה (46 שקלים) היה אנטיתיזה מוחלטת לשתי עיקריות הדג ובעצם למנות כולן. לצד קרם הווניל האפוי, עם זיגוג הקרמל מעל, היו פירות יער ושטרוייזל שקדים. גם זו הייתה מנה שמרנית אבל היא הייתה צוהלת, שמחה וטובה ממש. הקרם היה במרקם הנכון, ללא מתיקות יתר, הברולה שמעל היה דקיק כמתבקש, פירות היער טובים ושטרוייזל השקדים מוצלח. זה היה קינוח ראוי ולמעלה מכך שהותיר אותנו תוהים: איפה הייתם קודם חברים? למה רק עכשיו?
זו לא הייתה ארוחה רעה, אבל אין כל דרך להגדירה כטובה. יותר מכל, היא הייתה משעממת. תקינות נטולת שמחת חיים היא לא הדבר המגניב ביותר שחושבים עליו כשיוצאים למסעדה. קרם הברולה המלבב בסיום חידד זאת מאד.
דקא של הארוחה הזו נראתה לנו כמו מסעדה רדומה במקצת. סביר להניח שמיעוט התחרות בתחום וההצלחה הברורה מביאות את המטבח במקום לנוח על שמריו. לא תאכלו שם רע אבל אין ספק שאפשר וצריך הרבה יותר.

דקא, התעשייה 10, תל אביב. 03-5629900. כשר

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully