שיחת הטלפון להזמנת המקומות הבהירה - היעד שלפנינו הוא מסעדה צרפתית. אני לא יודע אם זה פסיכולוגי, אבל רק הצעידה ברחוב פינס בנווה צדק כבר מכניסה אותי לאווירה של פריז, או כך אני מנסה לשכנע את עצמי, בלי שום סימוכין הגיוניים, כמעין הכנה בדרך למסעדה חלבית עם שם צרפתי מפוצץ ומחייב -רנדוו. השם והתפאורה של נווה צדק מייצרים ציפייה מסויימת אבל העיצוב במקום נטול אופי מובהק. חלק אחד של המסעדה משדר אקלקטיות נהדרת עם טפטים שיקיים על הקיר, שימוש נכון במראות ותקרה גבוהה שמצליחה להחמיא, ואילו החלק הפנימי יותר נראה כמו מיש-מש של חפצים שהושלכו מאתר 'אגורה', כולל פורטרטים של דמויות ללא הקשר (אלברט איינשטיין. למה? ככה) וספריית ספרים שפוגשים כמעט ורק בבתי קפה ירושלמים שתכלית קיומם היא אכלוס של דייטים של צעירים עם כיפות סרוגות.
אבל בצרפת עסקינן. בהתחלה זה לקח זמן, אבל הם גם הגיעו, הצרפתים. מכל הפתחים וגם מהמטבח. נאים למראה, בגילאי 40 ומעלה, ועם שילובי תלבושות ספורט-אלגנט כמעט בלתי אפשריים, עם ובלי כיפות דקיקות שחורות. והם הגיעו, והזמינו מנות ללא עזרת התפריט, שתו יינות ושקשקו אותם בכוס וגם אמרו 'קרואסו' פעמיים או שלוש, אבל האמת היא שהם בעיקר השרו אווירה נעימה ושמחה, משהו בין שאנז אליזה ונתניה. ורק אז, עמוק לתוך שהותנו במסעדה, גילינו את העוקץ. עבדו עלינו- לא הגענו לצרפת, הגענו לקולוניה איטלקית. בניגוד לנאמר בטלפון ולרושם הראשוני הכללי, המלצרית (המצוינת), מלצר נוסף ובעיקר התפריט התעקשו, מדובר על שילוב של שני המטבחים. המון פסטות, ביאנקות, ארביאטות ושות'. קו מדיני מובהק? לא ממש.
בטור הקודם: היהלום שבכתר של פ"ת
לעוד ביקורות כשרות
מנת המוצרלה באפלו הגיעה כאחת משתי המנות הראשונות, והיה בה משהו שכיף להיזכר בו. מצד אחד היא הייתה חביבה למראה, ותו לא: צלחת חרס עמוקה ובה מערום חצאי עגבניות שרי אדומות ובוהקות (ולא, לא צבעוניות. תעדכנו את התפריט) עם חתיכות בצל סגול, כולן שוחות ברוטב בלסמי ועל הכל מונח גוש מוצרלה גס שנבצע לאורכו ועליו קצת פלפל שחור גרוס. אם נעשה שוב קפיצה לפתיחה, ונתעלם רגע ממרכיביה האיטלקיים, אפשר להגיד שהמנה הזו הייתה המיצג היחיד, פלוס מינוס, של גישה צרפתית מקובלת: שימוש מצומצם יחסית במרכיבים וחומרי גלם, אבל כל אחד מהם טרי ורענן במיוחד. כל כך הרבה פשטות במנה כמעט סטודנטיאלית ברמת דיוק וטעם שסטודנט לא באמת יצליח להכין. המוצרלה הייתה במרקם נעים ולא מסטיקי, קרעים ממנה פוזרו בצלחת ועם הבלסמי הם נתנו תחושה קצת פראית של בלגן חיובי. מנה מנומנמת למראה שמאיצה מאפס למאה, וזה מפתיע ונהדר.
הסשימי דג לבן שהגיע לאחר מכן כבר הגיע בגישה אחרת לגמרי, רחוק מהקלאסיקה ועם קורטוב של התפרעות מקומית: חתיכות אינטיאס מכוסות בקינואה אדומה היה המראה הכללי. נבירה עם המזלג גילתה גם טיפה חומץ, הרבה עשבי תיבול בהם גם נענע, פרוסות צ'ילי נהדר ועדין שהוחבאו ופה ושם גם נגיעות קרם פרש. הקינואה הכהה והבוהקת הייתה הדבר שהכי בלט בצלחת אבל גם הייתה זו שקצת הגבילה את המנה שהרגישה קצת אנמית. קצת כמו ח"כ גנרי מתחלף במפלגת מרכז - לא פה ולא שם, וזה כשהשאר מתחברים יופי - גם האינטיאס הבשרני, גם התיבול והשובבות העדינה של הצ'ילי, גם הפיסטוקים שהוסיפו עניין ועומק, והקרם פרש המעולה חולק בקמצנות משום מה והגדיר מחדש את המילה 'נגיעות'. מנה שהיא "היה מצוין חוץ מה-(השלימו את החסר)" קלאסית.
העיקרית הבאה כבר עברה לגמרי לאזור החיוג האיטלקי, וחבל שכך. צלחת הפפרדלה פורצ'יני עם אספרגוס וכמהין הגיעה בלי הפתעות, ולא במובן הטוב, שכן מה שווה הפפרדלה שהייתה אל דנטה מדויקת ונאה, ומה רלוונטי לנו שמן הכמהין והאספרגוס הננסי - מה שווה הכל אם מה שנזכור מהמנה בסופו של דבר הייתה השמנת מהסוג הפשוט ביותר שיש, המעושה והלעוסה לעייפה שהפכה את מה שיכול היה להיות חגיגה איטלקית לעוד פסטה? היא השתלטה על המנה בבוטות, כתשה כל חלקה טובה בה לכדי מנה בינונית שהתפספסה לגמרי.
הטרטר שחתם את שלב העיקריות, חזר לשטחי הפירוז שבין איטליה לצרפת בשלהי מלחמת העולם השניה. ברנדוו לקחו קצת מכל מדינה כדי להחיות את טרטר הסלמון ממתכון אידיאלי של שעמום מפוהק ביומיום, לטרטר הטוב ביותר ככל הנראה שיצא לי לטעום, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות. המסאלה, השאלוט, מקלוני התפוח וגלילי המלפפון היו יופי של תוסף טעם כשהג'ינג'ר היה זה שקיבל את הכבוד להוביל. דג רענן ומנה שמצליחה להיות גם עמוקה וגם שובבה, ומה אתם יודעים - אפילו משביעה. אגב, פאשלה קטנה אבל חיובית: מקלוני התפוח לא הופיעו בתפריט. מזל שזה עבד.
עוגת הגבינה לקינוח הייתה קצת כעורה, אבל דחוסה יפה ולא מכבידה מדי, עם טעם של ריקוטה טרייה שנתנה סיומת טובה.
יצאנו ברגשות מעורבים. השירות טוב, והמנות ברובן עשו את העבודה במחיר סביר עד גבוה, אבל מה עם העניין הצרפתי הזה? קצת כמו להיכנס לבית כנסת מרוקאי ולגלות שהנוסח בפנים הוא אלג'יראי. יש כאלו שיכעסו, אנחנו בחרנו שלא.
רנדוו. לילנבלום 1, תל אביב. 053-9443556. כשר
חשבון בבקשה
