קלארו נפתחה לפני קצת פחות מארבע שנים במתחם שרונה החדש דאז, בהובלת השף רן שמואלי. היא הייתה ועודנה מהמיזמים היותר שאפתניים בענף המסעדנות הישראלי מאז ומעולם. קלארו משתרעת על פני שטח עצום במספר קומות, הכולל מסעדה ענקית, מרחב "מרפסת" גדול ובר עצום. בנוסף, יש חדר פרטי גדול וחלל לאירועים, עד 250 איש. בסך הכל, בתפוסה מלאה, יכול המתחם להכיל להערכתי קרוב ל-500 סועדים.
קלארו היא גם אחת המסעדות היפות והנעימות בישראל. השימוש המושכל באבן ובעץ, האור הטבעי בשעות היום והתאורה הנאה בערב, האקוסטיקה המצוינת; כל אלו ועוד הופכים אותה למסעדה שיותר מסתם נעים לשבת בה. היא משדרת עכשוויות קלילה עם מידת מהוגנות בלתי מופרזת. מאחורי קלארו עומדת גם תפיסת עולם ראויה. חומרי הגלם שם מקומיים, יש חווה חקלאית המייצרת ירקות במיוחד עבור המסעדה והתפריט כולל, במכוון, מספיק אופציות לא יקרות מידי, שתפקידן להפוך את המקום לנגיש לקהל רחב יחסית. גם תפריט היין המושקע, שיש בו לא מעט גיוון ותימחורו שפוי, מעניק נקודה משמעותית לזכות המקום.
אל מול כל המידות הטובות הללו, יש לציין שקלארו היא גם מקום גרנדיוזי בעליל, שהאופרציה הכרוכה בתפעולו חריגה במונחים מקומיים. כדי להאכיל כל כך הרבה אנשים ביחד וגם לספק להם שירות ראוי, צריך לעבוד קשה מאד. אפשר גם לומר זאת כך: מספיק פעמים ישבתי בקלארו בצהריים, ונתקלתי בלא מעט בעיות שאינן קשורות לאוכל עצמו: שירות מרושל ומפוזר וגם מטבח שלא ממש עומד בעומס, ודופק עיכובים מהסרטים. לו זה קרה פעם אחת, לא הייתי טורח להקדיש לכך מילים כעת. היות ולא כך הדבר, העניין רלוונטי בעיני. נציין רק שבערב בו סעדנו אנחנו בקלארו, בשבוע שעבר, השירות היה לעילא וכך גם קצב זרימת האוכל מן המטבח.
עוד ביקורת על קלארו: הימור בטוח לארוחה משפחתית
מנסורה: השלם עולה על סך חלקיו
מסעדת ענבה: בפרברים אין כל חדש
עוד ראוי לציין שקלארו היא השורדת הגדולה של השנים האחרונות, אולי הקשות ביותר שידע הענף כאן מעודו. צאו וראו את המקומות שנפתחו במקביל לקלארו, לפני קצת פחות מארבע שנים, עת הנץ מתחם שרונה. ברנז'ה, ז'אז'ו ואחרות, הלכו בדרך כל בשר והחזירו נשמתן לבורא. קלארו היא לא עוד מסעדת חבר'ה שנפתחת ולכן גם נסגרת כשקשה. יש לה גב כלכלי רחב. אבל לא רק בזכות הבעלים קלארו שורדת. היא עובדת היטב. הרבה אנשים אוכלים שם בצהריים וגם בערב לא כל כך רע. המון אנשים סעדו בה כשביקרנו שם בשבוע שעבר כ-75% אולי 80% תפוסה להערכתי. במקום כל כך גדול, זה הרבה מאד. אין לקחת משמואלי וצוותו את ההישג הזה.
התפריט מחולק לראשונות, ביניים ועיקריות. איכשהו, יותר מנות משתי הסקציות הראשונות עשו לנו את זה והלכנו על חמש מנות: שתיים מאגף הראשונות ושלוש מאגף הביניים. התחלנו עם דג ים נא (68 שקלים) וטרטר בקר (72 שקלים). במנת דג ים נא היו ארבעה נתחי אינטיאס, כ-50 גרם דג, על טאבולה פריקי עם חמציץ, יוגורט וסלסת עגבניות. הזמנו את המנה כי היא הומלצה ומסתבר שזו הייתה קצת טעות. לא כי היא הייתה רעה אלא כי לא הייתה מספיק טובה. נתחי הדג הנא היו טריים ורעננים אבל מועטים. יותר משהרגישו אותם הרגישו את הטאבולה והיוגורט. טאבולה, חביבה ככל שתהא, גם אם בסיסה פריקי (חיטה מעושנת) היא יסוד שתקרת הזכוכית של איכויותיו מוגבלת. בסך הכול, גם אם רבב ביצועי לא נפל במנה הזו, לא היו בה ערכים מוספים אמיתיים של מסעדה.
טרטר הבקר, עם לאבנה חרדלית לידו, עלי תרד, צנוניות צעירות, גבינת קדוש ופרוסת ברוסקטה, היה מוצלח יותר. הבשר עצמו היה אמנם 'בסדר' ולא יותר, אבל התוספים הרעננים, שנתנו בגיוון יצרו מרחב טעמים מאוזן ונכון, לכדי מנת פתיחה חביבה.
המנה הבאה מסבחה דלעת (58 שקלים) הצטיירה בתפריט כחלק מתפארתו הטבעונית של המקום. הייתה בה דלעת יפנית צלויה ולצידה תבשיל עדשים שחורות, טחינה לבנה ושקדים. היא הייתה גדולה מאד אבל טעימה אחת ממנה הבהירה שזה לא זה. מצב הצבירה של הדלעת היה נוקשה משהו ובעיקר תיבולה, עם דגש דרמטי וסר טעם על תיבול מזרחי, קצת החריד. שום רכיב לאיזון חמצמצות של לאבנה נניח, לא היה שם. למעט העובדה שיש בה כדי לספק לטבעונים חלבון מלא, אין בה כל ערך קולינרי. כישלון רעיוני וביצועי.
תמנון על גריל פחמים (84 שקלים) הייתה המנה הבאה. זרועות התמנון הגיעו עם חומוס גרגירים, עגבניות שרי צלויות ו-ויניגרט צ'וריסו. זרועות התמנון עצמן היו ללא דופי. ניכר כי פעולת הריכוך הממושכת, קודם לצריבתן, עברה בהצלחה. מצב הצבירה של התמנון היה טוב. מאידך, סביבת הטעמים שלצידו, עבדה קצת פחות טוב. גרגירי החומוס לא רוככו דיים. העגבניות והוויניגרט היו סבירות כשלעצמן אבל לא הוסיפו מקדם של מגניבות וכיף לתמנון. גם כאן, כמו ביותר מדי מנות בארוחה, הייתה תקינות ללא ערכים מוספים ממשיים של מסעדה.
סגרנו את הפרק הזה של הארוחה עם טורטליני שורט ריבס (84) המנה הראשונה עד כה שכן סיפקה את הערך המוסף המדובר. היא כן הייתה כזו שבעבורה יוצאים מהבית, עם בצק מוצלח במיוחד, מלית הבשר מצוינת, וקציפת הפרמזן ומרווה שעטפה בטעמים ענוגים עם ארומטיות. אם ארבע מחמש המנות שאכלנו עד כה היו ברמה הזו; אפילו שלוש מהחמש דיינו. אלא שלא...
חלקנו קרמו שוקולד (58 שקלים) לקינוח, על בסיס קרפ שוקולד, קרם שומשום ומוס קרמל. גם אם מרקם שלושתם היה מעט אוורירי מידי, טעמיהם היו בהחלט בסדר.
למעט מנה אחת בעייתית (מסבחת הדלעת), זו לא הייתה ארוחה רעה. אלא שלמעט מנה אחת טובה ממש (טורטליני שורטריב) לא היו בארוחה מנות ראויות לשבח. נכון, קלארו איננה מסעדת שף. היא גם אינה מסעדת יוקרה. אבל גם לאחר כמעט ארבע שנים מפתיחתה נדמה שהיא לא מצליחה להתגבר באופן מובהק על החיסרון שאפיין אותה מפתיחתה: הקושי להתעלות אל מעבר לתקין והתקני למחוזות הכיף והשמח בחך. יותר מדי 'בסדר' ופחות מדי FUN יש באוכל שם.
נראה שקלארו, למרות מידותיה הטובות, האג'נדה האולטרה חיובית והקהל שמצביע ברגליים לטובתה, אינה טובה דיה עדיין. כרגע היא מצטיירת יותר כאתר הסעדה נוח במיקומו עבור מנכ"לים, סמנכ"לים וסועדים לא תל אביביים שסידורי החניה נוחים להם, ופחות כמו הבראסרי הגסטרונומי המקומי שהיא שואפת להיות. מאחר ומדובר במקום שרץ למרחקים ארוכים ונמצא כאן כדי להישאר, טוב יהיה אם יעשו שם משהו כדי לשדרג את איכות האוכל. כרגע, הוא איננו מרשים דיו כדי להמליץ עליו ליציאה מיוחדת לארוחת ערב.
קלארו. רחוב הארבעה 23, תל אביב.03-6017777. לא כשר
חשבון בבקשה
