מסעדת פיטר לוגר היא מהוותיקות והמפורסמות בניו יורק, היא קיימת כבר 132 שנה באותו המיקום, מתחת לגשר וויליאמסבורג בחלקה המערבי של ברוקלין, קרובה מאוד למנהטן אבל מעבר לאיסט ריבר. מסעדת פיטר לוגר היא סטייק-האוס, היכל בשר אלמותי שבמאה ורבע לא ירד מגדולתו, סטייק הפורטרהאוס שלו הוא אולי מהמפורסמים בעולם, צורת ההגשה שלו והתוספות שלא השתנו הרבה במשך השנים, הן חלק מהדי.אנ.איי הקולינרי של ניו-יורק. גם הישראלים, כמו גם תיירים מכל העולם, לא מוותרים על ביקור במסעדה, כשמגיעים לתפוח הגדול.
בתור מסעדה כל כך ותיקה יש לפיטר לוגר מערכת יחסים הדוקה גם עם עיתונאי העיר ניו יורק שעוסקים במזון ובמסעדות, ועם העיתון החשוב ביותר הניו-יורק טיימס. רות ריישל, מבקרת המסעדות המפורסמת של הטיימס נתנה לפיטר לוגר ב-1995 שלושה כוכבים (מתוך ארבעה), והכריזה שמדובר "בסטייק הכי טוב בניו יורק".
פיטר לוגר לא השתנתה הרבה במהלך השנים, חדרי ההסעדה פשוטים וכמעט שאינם מעוצבים, כיסאות עץ פשוטים וחיפוי עץ פשוט על הקירות, במקום לא מקבלים כרטיסי אשראי, ועד לפני כעשור קיבלו רק מזומן. היום כבר מקבלים כרטיסי debit, מהלך שקרה בעקבות עוד ביקורת מפורסמת בניו יורק טיימס של מבקר המסעדות פרנק ברוני ב-2007, ברוני פירט במאמר שלו את החשיבות ואת ההשפעה שיש לפיטר לוגר על מסעדות סטייקים נוספות בעיר, אבל הציג התנהלות בעייתית שגרמה לו לתהות "האם לסועדים נמאס מהמקום או שלמקום נמאס מהסועדים?". ובכן התהייה של ברוני מקבלת תשובה השבוע בניו יורק טיימס, 12 שנה אחרי.
בביקורת שהתפרסמה השבוע, לא מפחד מבקר המסעדות פיט וולס לשחוט פרה קדושה, את מסעדת פיטר לוגר הוותיקה, קונצנזוס ניו-יורקי. וולס פותח את הביקורת שלו עם תיאורים של התחושות הנפלאות, הריחות והטעמים, שמסעדת פיטר לוגר יודעת לעורר בו. הוא מספר על השנים הארוכות בהן הוא סועד במקום, על אופן העבודה של המסעדה שהסועדים התרגלו אליו, על צורת ההגשה של הפורטרהאוס שהפכה למין טקס שמרגש סועדים, ולבסוף הוא מספר שבשנים האחרונות, ממש אחרי שהוא משלם את החשבון, מצטרפת להכל "תחושה שמישהו מרמה אותך".
וולס מתאר התדרדרות הדרגתית של רמת השירות במקום, למרות המחירים הגבוהים, שתמיד נחשבו גבוהים, צוות המסעדה אשר נוהג באדישות במקרה הטוב ובנבזות במקרה הרע. "אף אחד לא מקבל את פני הלקוחות שנכנסים למקום נלהבים לשפוך שם כסף", הוא מתאר את תהליך הקבלה הקר, מארח שרושם את שמך ואפילו לא מביט בך, וכמובן המתנה ארוכה, שמתרחשת אפילו אם הזמנת שולחן. "נראה שההנהלה יוצאת מגדרה כדי להפוך את החוויה לבלתי נוחה", הוא מתאר סירבול בהזמנות, אי נוחות בישיבה על הבר, חוסר גמישות וחוקים נוקשים בנוגע לשעות ההזמנה ואזורי ישיבה. הוא מספר על שירות זריז ומלא קסם שהיה בעבר, ומה שנשאר כעת הם נותני שירות ממורמרים ועייפים שנראה שהלקוחות רק מפריעים להם.
וולס לא מפחד להגיד בפה מלא שכמה מהמנות הוותיקות והאייקוניות של המקום תמיד היו גרועות, אם זה קוקטייל השרימפס בטעם קטשופ, הצ'יפס הקפוא, דג הסול היבשושי שמוגש במקום, סלט הקיסר הרטוב מדי עם הגבינה הצמיגית, ומתאר חוסר אחידות בהמבורגר ובסטייקים שמוגשים במקום, כל פעם במידת עשייה שונה ממה שהוזמן, כל פעם בחוסר מיומנות שגרם לבשר להיות עשוי מדי בחלקו האחד ולא עשוי מספיק בחלקו האחר. חשוב לציין, מדובר בנכסי צאן ברזל של הקולינריה הניו יורקית, מנות שמוגשות במקום כבר עשרות שנים באותו האופן ותמיד קיבלו את מירב הקומפלימנטים, מנות שאנשים עומדים בשבילן בתור כבר הרבה מאוד שנים.
לבסוף מתאר וולס את העבר המפואר של פיטר לוגר ואת העובדה שהמקום, בחוסר הרשמיות שלו וב"חוצפה" הניו יורקית שלו, שידע לספק בעבר את "מהות החיים, כפי שהם בניו יורק לפחות", אבל מכריז בסופו של דבר שיש יותר מדי דברים במקום שהוא "מתקשה לבלוע", ו"אם אף אחד לא הולך לפיטר לוגר בשביל הדג, ואף אחד לא הולך לשם בשביל היין, או בשביל הסלט, ואף אחד לא הולך לפיטר לוגר בשביל השירות, והרשימה הזו מתארכת, אז כנראה שאף אחד לא צריך ללכת לשם בכלל".
