עומר מילר מסכם את השנה הקשה בחייו

בשנה שבה הוא הפך למובטל, יחד עם כל 500 עובדיו, נולדו לו תאומים. ביום שהבין שהענף בו הוא עוסק נכרת בגסות, הוא ושירנקה התבשרו על הריון נוסף. עומר מילר לומד ללכת מחדש ומסכם שנה מורכבת

  • עומר מילר
עומר מילר
משפחת מילר (צילום: אינסטגרם שירנקה)

אני לא באמת יודע איך להתחיל לסכם את השנה שחלפה. אמנם כל שנה היא סיפור בפני עצמו, מביאה עמה מורכבויות שונות, אבל השנה האחרונה הייתה ללא צל של ספק הקשה בחיי.

בדיוק לפני שנה שבתי ארצה מפסטיבל ברנינג מן במדבר של נבדה. זאת הייתה הפעם החמישית שאני מצליח להיעלם לכולם - שבוע ללא אינטרנט, ללא עבודה, שקט נפשי מושלם. בסיוטים הכי גרועים שלי לא חלמתי שפנטזיית הניתוק שלי מקצב החיים המהיר והעצבני תתגשם ביג טיים, והפעם לא בגלל פסטיבל מוזיקה במדבר, אלא כי כמו כולם אהפוך להיות פרק בספרי ההיסטוריה שהילדים והנכדים שלי עוד ילמדו עליו.

עד לפני חצי שנה העסקתי קרוב ל-500 עובדים, במסעדות בחופי הים, בסוסו, בפיצה סבא ובשלל פרוייקטים קולינרים מסעירים. גרתי ברחוב ארנון בתל אביב ומחלון הדירה שלי זכיתי כל ערב לחזות בשקיעה היפה ביותר שיש. נכון, ענף האוכל כבר שנים זועק לעזרה (אני אגב מוכן שיעזרו הרבה פחות, אבל שלא יפריעו כ"כ הרבה), רגולציות דרקוניות, תקנות נטולות הגיון, תדמית שלילית ושגוייה בקרב הציבור על ענף שלם של אנשים, שבסך הכל רוצים לעשות את הדבר היחידי שהם יודעים ואוהבים - לבשל. ולמרות שהמסעדנות כאן מוכה שוק על ירך כבר שנים, היא עדיין זוכה לתארים עולמיים, ליצור תקדימים ולקצור פרסים מרשימים. שום כוח בעולם לא יעצור אותנו, כך האמנתי. אבל לא רק העבודה הייתה מופלאה, אחרי שנתיים כואבות, קשות, מחזקות, מעייפות ומתסכלות של טיפולי פוריות נולדו לי תאומים מושלמים: מון וריי. חייתי את החלום.

עוד בוואלה! NEWS

המלחמה הכי מכוערת כרגע היא על טוסט, ואל תעזו להאשים את עומר מילר

לכתבה המלאה

פורים. התאומים בני חודשיים, שמועות מפחידות על מגיפה קטלנית ומפחידה. למרות שעוד לא היה לנו מושג על מה מדברים, הייתה לנו תחושת בטן ששום דבר כבר לא ייראה אותו הדבר. תיקתקנו תחפושת משפחתית ראשונה ותחושת הגאווה והשמחה נמהלה בכאב בטן מהלא נודע.

אני אלוף העולם בהדחקות. יש לי נטייה איומה להתעלם מסכנות, שנובעת ממנגון הרס עצמי משוכלל שפיתחתי במהלך החיים בעולם הישן. לא הפעם. משהו בער בי וסרב לתת לי מנוחה. מאוחר בלילה חזרתי מסוסו הביתה, התיישבתי בלי אוויר לצידה של שירנקה במיטה. "חייבים לברוח מפה. אסור להיתקע כאן, בואי נברח לערבה, או לחו"ל או משהו, רק בואי נתחפף כמה שיותר רחוק".

אני לא חושב שחששתי מהמגפה. דווקא הרגשתי שאני חי בימים שייכתבו בספרי ההיסטוריה וזה ריגש והסעיר אותי. אבל נולדו לי תאומים. שנתיים של טיפולים שכולם אומרים לך: "סוסו, כשתבוא הלידה תבוא איתה גם המכה - הבארכה הכלכלית". והנה התאומים ישנים במיטה לידנו ואני מרגיש, מבלי להבין כלום, שהעתיד שלהם בסכנה.
.
פחות מלילה אחד לקח לנו לארוז את הכל ולרדת ללהבים, להורים שלי. בחור שחוגג ארבעים, עם תאומים רכים ואישה מבוהלת, חוזר לגור עם אבא ואמא. המבוכה והבושה, האימה, הדאגה לכל מה שבניתי שמתחיל לקרוס. הפכתי בבת אחת לילד קטן שוב, שמת מפחד ממה שעלול לקרות. יום למחרת החלו הטלפונים: בידוד, חל"ת, סגר, נאום רה"מ.

עפתי בחזרה לתל אביב לנסות להבין מה יעלה בגורל העובדים והעסקים. וכך, מאיש עסקים בתחילת דרכו, עם עסקים ברחבי הארץ ועבודה מסביב לשעון, הפכתי מובטל ויחד איתי כל העובדים שאיתי, ומהר מאד יותר ממיליון איש.

View this post on Instagram

אתחיל מהסוף: בשבת בצהריים אני אפר את החוק ואפתח את המרפסת של סוסו דיזינגוף. ממשלת ישראל מוזמנת לחפש אותי. חופי הים מפוצצים. איקאה וגני הילדים. מותר התקהלויות עד 100 איש. אתם מחזירים משק בקריסה להנעה קלה. אין שום מתווה או אסטרטגייה ברורה או מוסדרת. הנחיות סותרות ובלבול אדיר, ולכן לצערי שכחתם אותנו. לא רק אותנו, אבל אני מרשה לעצמי לפחות לדבר בשם מרבית אנשי האוכל. תנו לנו להושיב במרפסת. נשמור על ההנחיות. נכבד. אנחנו שומרי חוק. תנו לנו להתפרנס. לא נתפס שאני לא יכול להגיש אוכל לאלפי הרוחצים. לא הגיוני שאני לא אגיש סוסו לסועדים שחפצים לשבת ברחוב ולבלוס. אני שומר חוק אבל אני גם אבא. אני לא רעב ללחם (בנתיים) ואמנם קצת חרדתי וכמובן שאני יודע שיש כאלו שנפגעו הרבה יותר. ואני יודע שיש כאלו שכבר ככל הנראה לא יקומו. אותי לימדו לא לבכות ולא לקטר גם כשהצדק איתך, אלא קודם כל לעבוד, אז בניגוד למנכל משרד הבריאות ומנכל משרד האוצר, בניגוד לשרי הבריאות והאוצר שנטשו באמצע המשבר הגדול ביותר שהמדינה ידעה אי פעם אני רוצה להמשיך ולעבוד. ובדיוק כמו ליצמן, נתניהו, ריבלין ועוד מנהיגים שהפרו את הנחיות הבריאות בליל הסדר (למרות היריקה בפרצוף שהתערבבה נפלא עם הזיעה הקרה מהחרדות, היה מחמם את הלב לגלות שאפילו פוליטיקאים צינים כמוכם, הם בסוף ולמרות הכל אנשים כמונו שרק רוצים לחבק את אהובנו) אני בשבת גם אפר את החוק ואפתח בסוסו דיזינגוף את המרפסת לישיבה. יהיו מסכות וכפפות, איזור חיטוי, ריחוק כנדרש, מדידת חום, שמירה על הסדר וכל מה שאני אוכל לעשות על מנת לשמח אנשים, לדאוג לעובדים שלי ולהתפרנס קצת בעצמי. זו זכות בסיסית. אני מכבד את מי שלא ירצה להגיע. ואני כמובן לא קורא לאף מסעדן למרד. המצב חרבנה. אני מבין הכל. אני לא איש של הפגנות כבר הרבה זמן אבל הפגנה שקטה ותומכת שלכם בדמות הגעה לסוסו ולשבת איתנו וקצת להחזיר את הנורמליות שלנו היא הפגנה ראויה. תגיעו, מסכות וכפפות, שמרו מרחק, קחו סוסו ושבו. זו תיהיה ההפגנה השמחה בעולמי. אני לא קורא למרד ולא מהפכן בנשמתי, אני בסהכ רוצה קצת שפיות וכבוד עצמי. אני כל לילה לפני השינה מבין שהמסעדנים ננטשו. נשבע לכם שלא ציפיתי לעזרה מהממשלה, אבל בטח לא האמנתי שאקבל התעלמות כה גורפת. לפני חודשים הייתי בעלים של עסקים שפירנסו כמעט חמש מאות עובדים. היום אני מבקש את הזכות לעבוד. אם אקבל קנס אבין זאת, מקווה שאצליח לשלם. במידה ותכניסו לכלא, לפחות אוכל לספר למון וריי שאבא עשה הכל כדי לדאוג להם לעתיד טוב יותר. (המשך בתגובה הראשונה)

A post shared by Omer Miller (@omermiller) on

השנה הזו הפכה אותי מגבר צעיר ומצליח לאבא מפוחד ומגונן שרץ להורים שלו בריגרסיה מטורפת. הימים חלפו. המגפה נלמדת, הצלחה אדירה בגל הראשון. ואז אסטרטגיית יציאה חסרת היגיון, רעה, מהירה, שגויה.

כבר יצאתי לא פעם למלחמות מתוקשרות, נגד מבקרי אוכל או סתם כשהרגשתי צורך להגן על העסקים, אבל הפעם באמת שלא יכולתי לשתוק יותר. הפחד התחלף בזעם. המדינה החליטה לפתוח את המרחב הציבורי, כיכר דיזנגוף בתל אביב מפוצצת אנשים, הרחובות גדושים. אנשים צמאים לחום ואהבה אחרי חודשים של פחד וריחוק. אבל את מרפסת המסעדה אסרו עלינו לפתוח. נוצר מצב אבסודרי שנובע מאנומליה ממשלתית מוחלטת: קנה המבורגר בסוסו, צא מעבר לקו המרפסת הנעולה ושב בהמוניות ובהתקהלות ללא כל כללי זהירות במרחב הציבורי. חוסר ההגיון זעק לשמים והחלטתי שאסור לי לשתוק. ואם לא בשבילי אז בשביל התאומים שלי.

במוצאי שבת בחודש מאי פתחתי את המרפסת בניגוד להנחיות ובהסכמה גמורה לקבל על עצמי כל עונש, במידה שאקבל. קנס או כלא, אני חייב לצרוח עד השמים את העוול שנעשה לנו, ואכן פתחתי. עשרות אלפי תגובות תמיכה לצד קללות ואיומים, ובמשך שבועיים ארוכים במיוחד הייתי בלב הסערה שמצביעה על מחדלי הממשלה. אני לא רופא ולא מבין דבר במקדמי הדבקה אבל כשאני רואה אלפי אנשים מחובקים ברחוב ואת המרפסת המוגנת שלי ושל שאר בעלי העסקים, סגורה ומדממת אני מוכן לחטוף את כל חצי השנאה. העיקר להתפרנס. המחאה הצליחה ויומיים אח"כ גם יתר המרפסות נפתחו ומתווה פתיחת המסעדות הוקדם. זאת הייתה חוויה מרגשת על מלחמה למען החיים והבית, ערבות הדדית ולצערי גם לא מעט ניצי אגו, קנאה ושנאה.

עומר מילר והטוסט של לאון, העסק החדש שלו

חצי שנה חלפה ושוב נכנסים לסגר איום. שוב אין אסטרטגיית יציאה או הסדרי פיצוי. אם יש משהו שלמדתי בתקופת האבהות הקצרה שלי, ובחצי שנה שבה העולם כולו התהפך, זה שאין לך על מי לסמוך. תדאג לעצמך כי אין שם אף אחד שסופר אותך. אז התחלתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות. הקמתי את לאון, דוכן משלוחי טוסטים בתל אביב וגוש דן. כמו כל שף, גם אני עושה סדנאות בישול בזום, מבשל לאנשים בבתים, עושה אירועים קטנים ובעיקר לומד ללכת מחדש.

אני מאמין שבכל רע אפשר למצוא גם טוב. בשנה הקשה בחיי נולדו לי תאומים, כך שזאת גם השנה המאושרת בחיי. ביום שבו הבנתי שהענף שאני עוסק בו נכרת בגסות, התבשרנו על הריון נוסף. טוב ורע שהולכים יד ביד. יצירתיות שנכפתה עלי והיום משתלטת על חיי.

עברנו כל המשפחה למושב נווה ירק, אני מגדל ירקות אורגנים ומבשל ביקב המקומי. ביחד עם שירן אני בונה חיים חדשים וקצת יותר איטיים. ובערב ראש השנה החדשה כשעננה שחורה שוב אופפת את כולנו אני מסרב להתייאש ומאמין שבשנה הזאת נזכה לקצת אור. כי מגיע לכולנו. שנה טובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully