אם שדה התעופה שארל דה גול בפריז - אימת דיילי אל על מאז ומתמיד, שנראה שלא דעכה אפילו קצת עם השנים, ליבי עדיין איתכם - מתקשה להפריד את הישראליות מהישראלים, וליישם באופן מיידי את ההמלצות הגורפות להצניע את עצמנו, הדרך ממנו החוצה עושה את זה ביעילות מפוארת.
תחילה בהדרגה, בניינים וכרך שנעלמים ככל שהאוטובוס מעלה סל"ד, ואז בבת-אחת, עם אפור עירוני שממש מוחק את עצמו מהעיניים, מתחלף לירוק של חורשות, ולירוק של שדות, מגוון עם ירוק של מטעים וכרמים, וחותם, לבסוף - וזאת חתיכת לבסוף, של חמש שעות נסיעה - עם ירוק שאין כמוהו בשום מניפת צבעים של נירלט.
ברוכים הבאים לאור הירוק הרך של קוניאק, הדרך פתוחה.
האוטובוס עוצר בשאטו דה פיוריגארד (Chateau De Puyrigaud), תחנה ראשונה במסע בן ארבעה ימים, שהיא גם אחת מתחנות השינה ההיסטוריות של המלך שארל השביעי. הטירה, שנבנתה במאה ה-14, שמרה על מאפייניה לאורך השנים, ועדיין עוצרת מבטי מלכים מבחוץ. דמיינו שאטו, פשוט, ושימו אותו בקוניאק, וזה בערך מה שתקבלו גם במבט חטוף משער הברזל שמזניק את השביל.
בפנים, חאן הדרכים הזה מחולק לשרשרת רבת-חוליות של חדרי כניסה ומבואה. הצ'ק-אין, בתורו, מפגיש אותך עם ורוניק ופיליפ הנפלאים, מעביר אותך בין פסנתר כנף לשולחן ביליארד, עוצר אותך מול יצירות האמנות שעל הקירות וגורם לך לתהות בקול רם במתכוון על אקוסטיקה ורצפות עץ, מדרגות תלולות ומיטות אפיריון.
בבוקר, תמונת הקלאסיקה הכפרית מושלמת עם בריכה צנועה שעליה אפשר לדמיין זוגות מהעיר שהגיעו לווקאנס, עם מכונת קפה שהתעוררה כדי לעבוד, ועם פנורמה בלתי נתפסת בקסמה של מרחבים ללא גדרות, ללא גבולות, ללא חסימות. כאן, אתה יכול להיות ישראלי ככל שתחפוץ. אף אחד לא ישמע אותך, ונדמה גם שלאף אחד לא ממש אכפת.
הסיור הזה - "נסיעת עבודה", אני מספר לכולם. "לך תמות", הם עונים לי במהירות מחשידה - הוא תוצר שיתוף הפעולה העסקי שמנחית בימים אלה בישראל את וודקה בלו סטורם (Blue Storm), ומומן על ידי יבואניה מתוך כוונה לספר על איכויותיה, ללמד על הרקע הגיאוגרפי-קולינרי שממנו היא מגיעה ולספק גם מעטפת תרבותית שממנה ניתן להסיק לא פחות.
הכוונות האלה טובות מאוד על הנייר, אך בשטח רובן מייתרות את עצמן לדעת מול השקט של קוניאק, והתחושה העזה של אנשים שחיים את חייהם ללא דרמות, עם הפסקות צהריים מסודרות וארוכות עד כדי בואו כבר נזלוג לארוחת ערב, וימים שלמים שמתחילים בבוקר ומסתיימים בשקיעת עשר בלילה, מבלי שכותרת חדשות אחת תחדור לחייך.
שנשתה משהו?
בלו סטורם (40% אלכוהול, 210 שקלים לבקבוק בגודל 1 ליטר), שמוגדרת כוודקה סופר-פרימיום, לא הייתה צריכה באמת את השוק הישראלי הקטן. היא נמזגת כבר שנים בבתים פרטיים ובמסעדות נחשבות ברחבי אירופה ובארצות הברית, מככבת בתחרויות ובמבחני טעימה ולמעשה הציתה את דמיון היבואנים הרחק מאוד מכאן, בעת לגימה אקראית בלאס וגאס.
משם, למרות שהבעלים גבריאל אדזישווילי לא ידע את זה ולא חשב ככה, זאת הייתה שאלה של זמן. זמן, ועקשנות, ותושיה ונודניקיות ישראלית מהסוג שאצלנו הוא מובן מאליו וכמעט מזולזל, ובחוץ, בחו"ל, עדיין יכול להלך קסמים.
כך, כשתופי המלחמה עדיין רועמים ברקע, ריכך מסע השכנוע הזה את אדזישווילי, וקו כשר הוקם במזקקה ובמפעל, כופה עלינו ממש בכוח לטוס עד לשם ולבחון במו עינינו את הדברים. נסיעת עבודה שלא הייתה ברירה אלא להצטרף אליה, כבר אמרתי.
החיטה שעושה את בלו סטורם מגיעה מצפון צרפת, ומזוקקת חמש פעמים עם מים מהאזור, כולל חותמת אחרונה של מסנן פחם, שנועדה להוציא מהוודקה מולקולות "מלוכלכות" עדינות יותר. הספרה חמש מייצגת תהליך מושקע ורפטטיבי שרבים, למעשה רוב מוחלט, של המותגים המוכרים והמפורסמים עוצר הרבה מתחתיו.
אלו, יחד עם התבססות על מתכון משפחתי רב-דורות, מספקים, כמעט כצפוי, וודקה חלקה מאוד שעניינה שמחת חיים. היא נמזגת היטב לכוס, ולגרון, ומותירה אחריה מעט מאוד מהתחושות המחוספסות המוכרות שמאפיינות בדרך כלל שוטים של וודקה. ככזאת, היא גם מתערבבת באופן אידיאלי בכוסות גבוהות יותר, של קוקטיילים.
"לא הייתי עולה על הרכבת הזאת ועל המסע הזה אם לא הייתי משוכנע קודם שהיא שווה מספיק", הצהיר המיקסולוג הוותיק יותם שילה, שגריר המותג בישראל, בארוחה מקדימה לנסיעה במסעדת פופ אנד פופ, שליוותה את האוכל של של שחף שבתאי עם קוקטיילים מעשה ידיו.
הוא גיבה את המילים הללו בגירסה פרטית ומעודכנת של אספרסו מרטיני נעים להפתיע, ואז בדירטי מרטיני קלאסי יותר, ואז ב-Passionflower עם קמפרי ופרוסקו, ואז באני לא זוכר יותר, לצערי, ולשמחתי.
את התמונה הזאת משלימים הבקבוקים עצמם - כחולים וקריסטליים, נוכחים ובלתי מעוניינים בהיטמעות מרחבית. כמו הקבוצה הישראלית שהגיעה לחזות בהם מקרוב, בעצם, והפכה מעצם טבעה לאטרקציה התיירותית שחבל קוניאק לא ידע שהוא זקוק לה.
מחוץ למפעל, המוציא מאולם הייצור שלו גם את מותג הקוניאק הנמרי והנחשב Meukow, חוזר הכפר לסורו. כבישים צרים שלא רגילים להרגלי מעבר החצייה גוש דן, ומכוניות קומפקטיות שבכל אחת מהן ניתן לתעד הבעת פליאה על עצם ההתרחשות. כך נראית סופה כחולה אמיתית, כנראה. סופה כחולה-לבנה.
המעגל נסגר. פריז
"קוניאק הוא האזור השני הכי שמשי בצרפת", הסביר דוד קישקה, איש אוכל בכל רמ"ח איבריו ובבירור מדריך הטיולים שכל אחד צריך להכניס איתו למזוודה, "אבל זה רק חלק ממה שמגדיר אותו, וממה שמשפיע על השולחן המקומי".
הוא מחלק את המדינה כמקובל ל-18 אזורים ול-96 מחוזות, ומתאר ספציאליטה מקומי שמשייט בין הכרמים הרחבים המכסים כאן כמעט כל זווית הסתכלות ובין האוקיינוס האטלנטי שרחוק 45 דקות נסיעה עצלה.
צומת הדרכים המעט פורנואי-קולינרית הזה מפיק אלכוהול של צהריים, קוויאר נהדר וזעפרן שמספיקה נגיעה ממנו, עם מלח, כדי לעוף,. הוא מתחזק גם, איך לא הרי, תשוקה קולקטיבית לבשר יענים, רצוי בפורמט פאטה, רצוי בפורמט פאטה שמרוח על באגט, רצוי שמרוח בשכבה נדיבה. וגם אויסטרים. בקופסאות פלסטיק נטולות טקסיות מיושבנת ומעצבנת, ישר מהשוק. 6.5 יורו לתריסר. החישוב מכעיס. התרגום לשקלים כבר מרתיח.
המעגל הצרפתי-ישראלי הזה - וודקה ואוכל שהולך עם וודקה, אירופאיות אלגנטית ולבנטיניות שמחה - נסגר בפריז במין שאנסון עכשווי טעים.
ראשית, בארוחת טעימות מוקדמת במסעדת "גפן" הכשרה של אוהד אמזלג, שתובלה בסיפורי מור"ק על לחימה אמיתית, עם מדי צה"ל, ועל לחימה סמלית, עם מדי שף. ואז למחרת, בסיור טעימות שכינס ל-90 דקות רחובות ושכונות ורובעים שלא היו מספיקות להם גם 90 שנים.
שם, בין גבינות עזות מפרובאנס ומקרונים של פייר הרמה, בין קפה חזק מתחת לצל עצים ירוקים, סלמון מעושן-שמנוני ומגש קוויאר שדרש במפגיע עוד מאותה בלו סטורם, עצר אותנו תושב מקומי וביקש להגיד משהו. "עם ישראל חי", כרז כשהוא חושף שרשרת עם אותו כיתוב בדיוק, בעברית. שלוש מילים, ולא חש צורך להוסיף דבר לבד מדמעות.