שעת בוקר מוקדמת באזור התעשייה של באר טוביה, ומד הטמפרטורות שלי כבר מיצה את היום הזה. הוא אומר "32", אבל שנינו יודעים שהוא יכול יותר, ושהוא סובל בחודשים האלה מבעיות מוטיבציה קשות, ומובנות. אני מתעלם. גם כי זאת הדרך הנכונה לברוח מעימותים באוגוסט, וגם כי אני עומד להיכנס בעוד כמה דקות לאחד המקומות הכי מבוקשים כעת בישראל.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
ראינו הכול, חוץ מאת הכספת: ביקור קצפתי במפעל של מילקי
זאת נשמעת כמו הגזמה, אבל רק אם אתם חושבים שמוגזם לכתוב שביקור במפעל גלידות נסטלה באמצע החופש הגדול הוא אחת המשימות שמשכה אליי הכי הרבה תחינות הצטרפות ונוסעים סמויים בתא המטען שלא קיבלו "לא" כתשובה. בשלב מסוים, אני מודה, אפילו ניסיתי להוריד ציפיות כי חששתי שהבילד-אפ יקלקל לנו.
ואז אני עושה צעד ראשון פנימה, מריח איך הגלידה עולה לאוויר, ויודע שטעיתי.
תחנה 1: גומיגם
נתחיל בבבום שהוא התשובה לאחת התעלומות הגדולות של חיינו - ילדים ומבוגרים כאחד: כן, יש מישהו שסופר כמה סוכריות גומי נכנסות לכל "גומיגם" של נסטלה. המישהו הזה הוא רובוט, יותר נכון עינית, שמוצבת מעל המכונה ומונה תענוגות צבעוניים.
זה מתחיל בקצת ארטיק, ממשיך לאותה עינית (שאלתי, אמורות להיות שם ארבע סוכריות, אבל אף אחת לא הייתה מוכנה לחתום לי על זה במסמכים המשפטיים שסחבתי מהבית. "יש ארבע, לפעמים יותר, בדרך כלל לא יהיו פחות", הוסבר לי, ואז קיבלתי חיוך שגרם לי להטיל ספק בכל דבר שאני רואה), ומסתיים בעוד קצת ארטיק.
בצד יש קרטונים ענקיים שמכילים את כל סוכריות הגומי של כל הגומיגמים בארץ, והתהליך שממיר אותן לארטיק הצהוב-כחול-סגול הזה מהפנט. עם זאת, הוא לא מהפנט כמו התחנה השנייה שלנו.
תחנה 2: קוקילידה
אנחנו ניגשים לקו הייצור של סנדביץ' הקוקילידה המיתולוגי עם לא מעט סקרנות, מצפים לראות כיצד מכונה גדולה כל כך מתנהגת לכריך עוגיות גלידתי עדין יחסית. התשובה, כמעט כמו תמיד במקרים האלה, פשוטה מאוד.
הקוקילידה מתחילה בידיים אמיתיות של עובדות נסטלה אמיתיות. קופסאות גדולות של עוגיות מגיעות לפתח הקו, ומוצבות אחת-אחת על המסוע. זוהי בשום פנים ואופן לא הגשמת חלום על יום עבודה שכולל הרבה מאוד עוגיות ביד, אבל זאת כן הגירסה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה לעבודה במפעל.
העוגיה יוצאת לדרכה, עוברת תחת צינור גלידה ענקי ששני סכינים חותכים מצדדיו דיסקית לבנה ועבה שהיא הבפנים של הסנדביץ', וממשיכה לקבל את המכסה העוגייתי. משם היא נעטפת, וממשיכה הלאה בדרך להחריב דיאטות, לא לפני שהיא נשקלת. אירוניה, מישהו?
תחנה 3: טילון
בהיית מכונות הגלידה האחרונות שלנו להיום היא גם המורכבת ביותר, ומספקת ריקוד מסובך אך אלגנטי שבסופו חרוט מתוק ועמוס שכבות.
השבריריות הטילונית מצריכה כאן הקפדת-יתר, והרבה יותר פיקוח ודיוק. אתם לא תגידו כלום אם תקבלו קוקילידה שחרגה במילימטר מרדיוס הבצק שלה, אבל נסו לאכול פעם טילון שמדמה את הארכיטקטורה של מגדל פיזה.
התוצאה היא המון שלבים בדרך לטילון, והמון טילונים שמושלכים הצידה כי לא עמדו בתקן. המחשבה על זרועות מכניות שלופתות עשרות טילונים בבת-אחת ומעבירות אותן הלאה מזכירה לי את כל הפעמים שלא הצלחתי לעשות פעולה פשוטה כזאת עם ידי האנוש שלי עבור טילון אחד, אז אני עושה את הדבר המתבקש - מפסיק לחשוב ובוהה. עדיף, ועים יותר.
הפער המנטלי שבין הקינוחים הקייציים המפנקים ובין העבודה הקשה שבה חזינו במפעל נסגר בדרך הרגילה שבה הוא נסגר תמיד - כמה דקות של דיבור על התהליך, והסתערות על מקרר הגלידות שבמשרדי נסטלה.
הגומיגם ראשון, כמו שכל אדם תבוני היה בוחר. ארבע סוכריות, ברור שאני סופר. הקוקילידה אחריו, מרגישה פתאום הרבה יותר כבדה, אולי בגלל האחריות. הטילון סוגר, מלאכת מחשבת של בני אדם ומכונות.
אני רוצה לחשוב שמעתה והלאה כל גלידה כזאת תיטרף עם מעט מחשבה על כל מה שהביא אותה לעולמנו, אבל האמת מחוספסת יותר ויומיומית יותר כמובן, והאמת היא שחם עכשיו בחוץ, ואני זקוק לגלידה.