"... מדובר בשכונה ייחודית ברמת השרון. היא תוכננה תוך התבססות על בנייה מאופקת וצנועה... טיפולוגיות הבינוי ופריסתן במרחב השכונה משקפות תפיסה קהילתית ומעודדות הליכה ברגל, על ידי קביעת רשת שצ"פים (שטח ציבורי פתוח) ליניאריים המשמשים כשבילי הליכה המובילים בדרך כלל למרכז ציבורי..."
מסמך המדיניות והנחיות התכנון של מינהל ההנדסה בעיריית רמת השרון סקר בהרחבה לפני יותר מחמש שנים את ההיסטוריה הסטטוסטורית המעניינת של שכונת נווה רסקו בעיר, התעמק בשינויים שחלו בה עם הזמן וירד לרזולוציות מפליאות של מיקום פחי האשפה, גובה סוככי החניות הפרטיות וצבע הטיח (היחידי המותר) של הקירות החיצוניים בה.
עניין אחד, עם זאת, הוא הותיר באופן טבעי למדי ללא התייחסות כלל. כי השכונה שנהגתה בתחילת שנות השישים וקמה כעשור לאחר מכן יכלה לדמיין כאהבת נפשה תפיסה קהילתית ומרכז ציבורי, אבל היא לא יכלה לחלום את רביבה וסיליה.
מצולחתת אך בלתי מתאמצת. קרפלך של רביבה וסיליה
36 שנים (עוד מעט על היום, 15 באוגוסט) לאחר שפגישה מקרית עם חבר הביאה את רביבה אפל "למרכז מסחרי מיושן" באותה נווה רסקו השכונתית והירוקה אפשר לתייק את כל מסמכי האגף והמינהל והעירייה כולה בעצם, ולהגיד בפשטות את מה שכל כך מתקשים להבין ברחבי ישראל כולה - אין שכנים ואין שכונה, אין קהילה ואין קהילתיות, בלי לב פועם, ובדרך כלל בלי בטן פועמת.
במובן הזה - ומדובר בהנחת יסוד שכנראה לא עומדת במבחן המציאות הכרונולוגי וההנדסי, וספק אם מיישרת קו עם אותה רשת שצ"פים מיתולוגית - נווה רסקו נבנתה סביב רביבה וסיליה, ולא ההיפך.
שעת ערב סבירה למדי ביום חול שלא מביא עמו שום סבירות כבר כל כך הרבה זמן, וכל הנחות היסוד הללו מתגשמות במלואן. רביבה וסיליה מלאה והומה, מנתבת ביעילות שולחנות מוזמנים ועוברי אורח מזדמנים, ומוציאה לרחוב השקט את הרעש הכל כך חמקמק שאחריו רודפים תמידית מסעדנים ויזמים, אבל גם סועדים ואורחים. רעש אמיתי של אנשים אמיתיים, בלתי ניתן להסבר, אבל הכי ניתן לזיהוי. כשמזהים כזה, כמובן.
המבנה מוכר לחלוטין, ובכל זאת כדאי להתעכב עליו, בטח במציאות שבה כולם מנסים להשיג בדיוק את *זה*. הוא עוצב כמובן על ידי אנשי מקצוע מוכשרים, אבל גם על ידי הזמן שעבר, והמחשבות על מה נכון פה ומה פחות. הוא מנותק מהרחוב בדיוק כירורגי שמפגיש אדריכלות ועיצוב נוף ירוק, הנדסת אקוסטיקה והכנסת אורחים, ומצליח איכשהו - באמת איכשהו, כי אתה לא מבין עד הסוף איך שהוא - לספק שולחן רומנטי מספיק לדייט ושמח מספיק לקבוצת חברות, ומשפחתי מספיק לאמא ובת שחזרה מהצבא, וצעיר מספיק ובוגר מספיק והכול מספיק בדיוק בלי לצרום, בלי לדרוך אחד על הערב של השני, בלי מלאכותיות מעושה.
אה, ועם שירות שפלא להיתקל בו בימים אלה. חריגה מארץ החריגות. מהסוג שקצת ידפוק לנו הרבה מאוד מקומות שנפקוד בעתיד, שהרי נהיה מוכרחים להשוות. או בקיצור, ובאופן שמבטיח שהוא לא קריפי, באמת - התאהבנו במלצרית. סליחה, אבל גם תודה.
התפריט, גם הוא, מסתדר עם כל אלה. שוב, מדובר באקרובטיקה מטבחית מסחררת, לא פחות. רק המחשבה על כמות הלקוחות הקבועים כאן, ועל מה שהם התרגלו לאכול פה לפני עשור ויותר ולכן אין סיכוי שתשנה להם את זה כעת, יכולה לגלגל את עיניה בין השולחנות כמשחק פינג-פונג שאין לך שום רצון להיות שותף לו.
בפועל, זה לא יותר מהודאה מחויכת ומעריכה שזאת אכן הסיטואציה המורכבת, אבל גם שרוב, למעשה כל, המקומות היו שמחים להיות בתוך סיטואציה דומה, קרובה לפחות. "אז כן, את מנת קציצות הפרסה ההיסטורית אף אחד כנראה לא יכול להוציא מהתפריט", צוחק מקס שוקאילוב, השף שאחראי על הרקמה העדינה הזאת, "אז בצהריים יש, ובערב זה סוד ידוע שאפשר גם לבקש ועם כל השאר כולם מוצאים איך להתרגל ולהסתדר".
זה מתחיל עם "לחם פרא" חם, חמאת זעתר ואגוזים, עגבניות וקצת חריף (36 שקלים), מסוג הכיכרות שיש להשאיר בכוח בקצה השולחן כדי שלא ימלא אותך כבר כעת, מנות אקטואליות מאוד שמשחקות עם גבינת סטראצ'טלה או עם כרישה, עם רוסטביף ועם בריוש דנבר קאט וחמאה חומה, וגם אופציות אחרות, מעניינות לא פחות, שמרכיבות יחד ארוחה פוטנציאלית שלמה על בסיס התחלות טובות בלבד.
מנת קרפלך בעבודת יד, למשל, עם יוגורט ושמן צ'ילי (72 שקלים), מצולחתת אך בלתי מתאמצת, או סשימי דג שרוקד חמוץ-מתוק, בהתאם לטמפרטורות ממש, עם דובדבנים וירוקים, יוגורט וגרידת לימון. או פרחי קישוא מטוגנים (62 שקלים), גדולים ומתפקעים בהוראת המזלג לחגיגת לאבנה, חצילים ובצל סגול.
פלא שנבהלנו שיש עוד עיקריות?
האגף הזה, כפי שניתן היה לשער, עושה את אותם הדברים בדיוק - אוכל שלכאורה ראית כבר וטעמת כבר, אבל עם "אבקת כריזמה". חלקה הגדול, כמובן, היא היד המצוינת של שוקאילוב. חלקה הגדול האחר (זה יוצא בוודאות יותר מ-100%, אני יודע, אבל כאן זה מתכנס בניגוד לחוקי המתמטיקה הרגילים) היא ביטחון עצמי שיודע מה הוא עושה ושולחנות שיודעים שאפשר לסמוך, ורשות להתנסות וכל הכוונות הטובות איתה, ועמוס אפל גם, הבן של, והעוגן של, וקונצנזוס-הוספיטליטי אם אי פעם ידעתי לזהות כזה.
אז טורטליני קלאסיים יותר, עם חמאת מרווה ומילוי ריקוטה-תרד, אבל גם ספגטי תירס עם "צ'ילי רדום". שניצל עוף, מן הסתם, אבל גם שיפודי פרגית ביוגורט. המבורגר, נו ברור, אבל גם קציצות דגים (112 שקלים) שנשענות על קארי ירוק, ונתמכות בברוקולי ובשעועית, ונעזרות באורז לבן ולמעשה לא זקוקות למשענת, ולא לתמיכה, ולא לעזרה, בדרכן לעשות את הקסם הזה שנקרא "מנה שאני בטוח יכול להכין בבית ולעולם לא אכין בבית כמוה".
סוף הסיפור הזה הוא גם תחילתו. סימטריה של זכרונות מהפטיסרי הצרפתי-ישראלי הראשון פה, שמקשטת ויטרינת קינוחים מזכוכית שקופה ומתחלפת תדירות גם 36 שנים אחרי.
הלקוחות כאן רגילים לראות מגשי דיספליי שכאלה שמגיעים לשולחן (וסביר שאת הטקס הזה כדאי אולי להוריד מסדר היום של כולן), אבל השורה התחתונה ברורה - פיתויים, בלשון רבים, שלא נכנעו לטרנדים ולא נסחפו עם היצרים. מוס שוקולד הוא מוס שוקולד. טארט לימון הוא טארט לימון. יכול להיות שזאת לא המחמאה הציורית ביותר שאפשר לתת להם, אבל היא המחמאה הטובה ביותר האפשרית.
בדרך החוצה, קצת אחרי המדרגות, הראש מסתובב כמעט על אוטומט בניסיון אחרון להבין מה בדיוק קורה פה, ובעיקר איך הבדיוק הזה קורה. גם זה לא עוזר לעיניים הבלתי חמושות, ולראש המורגל בגימיקים ובזיקוקים. מסביב שלווה עירונית נעימה, ובאמצע אלומה.
ובהיעדר הסברים, אפשר לנסות פשוט כך, עם האור - רביבה וסיליה היא פרוז'קטור בוהק מאוד, ובהיר מאוד, שאוסף מאז 1988 שכונה שלמה, עיר שלמה, וחיים שלמים. קשה מאוד לדמיין את זה, אבל מסתבר שאפשר היה לחלום את זה.
רביבה וסיליה, המייסדים 1, רמת השרון, 03-5400179