באנו להרים: יינות שעושים שמח

הימים העצובים, אלו שבין יום השואה ליום הזיכרון מלווים בתחושת מועקה, ימים של דאון אחרי ההיי של פסח. כובד האומה מונח על כתפנו ואחרי סיפורי שואה ושכול, אפילו התקומה נראית פחות אטרקטיבית. השנה נראה כי אלו ימים קצת יותר קשים מבעבר. אולי זה פוסט קוביד בלו, אולי זה אבק באוויר או קולות מלחמה, בכל מקרה יש באוויר תחושת ריקנות מהולה בשעמום כללי וחוסר חשק לאינטראקציות עם העולם החיצון.

ימי הדיפרסיה הגיעו אל סופם והנה עומדת בפתח המאניה הלאומית - יום העצמאות, יום בו כל ישראלי נידון להיות שמח. ביום כזה אני מודה לעצמי שבחרתי במקצוע הכי טוב בעולם ובכוונתי לגייס את כל יכולותיי כדי לנסות להרים את מפלס מצב הרוח בעזרת כלי עבודה בסיסי - יין.

ישנם יינות שגורמים לנו לחשוב, להרהר, לתהות על טיבם ועל קיומנו בעולם. יש יינות שמעוררים זיכרונות ילדות, מקומות רחוקים או אנשים שעברו בדרך ויש יינות משמחים. יינות שמהשלוק הראשון מצהירים "באנו לעשות שמח" ובזכותם העולם נראה הרבה יותר וורוד. כוס אחת של יין משמח שווה הרבה יותר מכדור אחד של ציפרלקס , כאלה אני צריכה כאן ועכשיו. אסקפיזם Here we go!

המון מילים נכתבו על יעקב אוריה, איש ויינן יוצא דופן בכל קנה מידה, שתמיד חושב מחוץ לקופסה בעשייתו הייננית ובאופן בו הוא משלב בינה ובין עבודת קופירייטינג חכמה המשקפת את כוונותיו והרהורי ליבו. תחת המותג הפרטי שלו יעקב אוריה בא להתפרע, לפרוץ גבולות, לנסות כמעט הכול. ביינות של יעקב הגדרות כמו "יין אדום" או "יין לבן" חדלות מלהתקיים. הוא היה הראשון לגלות את הפוטנציאל הגלום בטרואר המדברי, אבי היינות הכתומים בארץ, שעם השנים זכה להוקרה והערכה לא רק מאנשי יין הסקרנים אלא גם מהשמרנים והמסורתיים שביניהם.

זכור לי היטב ההומאז' של אוריה לסמיון אוסטרלי מהאנטר ואלי שבאוסטרליה, שנקרא, איך לא, "עמק הציידים" בציר 2009. היין התיישן בבקבוק והתפתח להיות מורכב, עמוק ושמנוני בדיוק כמו האוסטרלים ואני, כמעריצת הז'אנר נשארתי ללא מילים וללא יין בבקבוק.

בדרך כלל אוריה יוצר יין ולאחר מכן מעניק לו את שמו. לא כך היה עם היין "באתי להרים". היו אלה ימי קורונה, הימים של בין הסגרים בהם נראה שסוף העולם קרוב וביתו של יעקב בקשה ממנו לייצר יין אופטימי ושמח, כזה שבא להרים. וכך שמו של היין נולד לפניו מתוך כוונה אמיתי וכנה, יין שמטרתו בסיסית ואולי גם ראשונית -פשוט לשמח לבב אנוש.

בלנד של ענבים שחורים ולבנים: 30% סירה, 29% מורבדר, 21% שרדונה, 10% סמיון, 10% גוורצטרמינר. אין וגם אל תחפשו בלנד כזה בעולם כי לא תמצאו. זהו שילוב בין עולמות שיכולים להתקיים רק במוחו של יעקב ובאים לידי ביטוי ביין אדום קליל וקיצי. סירה ומורבדר מעניקים צבע וטאנינים שדוללו בעזרת הזנים הלבנים. ריחות של תותים, פטל ודובדבן לבן לצד סיגליות ופרחים לבנים. לבלנד נבחרו ענבי שרדונה וסמיון איכותיים מכרמים גבוהים בצפון רמת הגולן והם מעניקים ליין נדבך חומצי ומינרלי. ענבי גוורצטרמינר בכמות קטנה נותנים קריצה פרחונית ורעננה. מומלץ לשתות אותו קר (כמו יין לבן) ולא לחשוב עליו יותר מידי, פשוט להנות מיין אדום קיצי ומשמח. המחיר: 110 שקלים, באתר האינטרנט של יעקב אוריה yaacovoryahwines.com

מבעבעים באמת עושים לי את זה. ליין מבעבע טוב וטעים יש יכולת מופלאה להפוך כל סיטואציה, קשה ככל שתהיה למשמחת וחגיגית. ואני מדברת כאן מניסיון. "יינות מבעבעים" זו הגדרה רחבה ביותר וכמו בכל קטגוריה כללית היא נעה בין הקצוות - מיינות קלים, זולים ויומיומיים ועד יינות מורכבים ויקרים. בכל מנעד הסגנונות והרמות אפשר למצוא את אלו שממלאים את הלב ומעלים חיוך.

בצפון מערב האי סיציליה, על גבעות חול סמוך לעיר פלרמו מצא היינן מרקו ספרלאזו פינת גן עדן קטנה אותה חיפש כל חייו. בשנת 2005 הוא קנה כרמים עתיקים נטועים בזני ענבים מקומיים, הקים את היקב "פורטה דל ונטו" ועבד קשה במשך שנים ארוכות כדי לממש את חזונו - ייצור יין סיציליאני אותנטי. חקלאות אורגנית ויבולים נמוכים בכרם, תסיסות טבעיות, שימוש במכלי בטון ומינימום התערבות בתהליך הייצור מאפשרים לאותם זנים המקומיים לבטא את אופיים הייחודי, החם והסוער.

כיפי ונעים במיוחד הוא הפט נאט של מרקו "ווריה ביאנקו". 100% ענבי קאטראטו מקומיים שהותססו בבקבוק ללא סינון שמרים. צבעו של היין מעט כתום ועכור עם ניחוחות של פרי לבן בשל ופרחי יסמין. בועות קטנות מעניקות ליין אופי קליל וקופצני ולצד פירות בשלים ופריחת הדרים משתלבים מאחור השמרים. אפשר להגדיר אותו כחצי יין חצי בירה עם 12.5% אלכוהול ולכן יש לו נטייה להעלם מהר מהבקבוק ולהשאיר אחריו שובל של אנשים מאוד שמחים. המחיר: 129 שקלים, בחנות היין "דלי וינו" www.delivino.co.il

ברונו ג'יאקוזה נחשב לאחד מגדול יצרני היין של זמננו בזכות יינות ברולו וברברסקו מהטובים בעולם אותם ייצר בחייו החל משנת 1961 ועד מותו בשנת 2018. הוא ללא ספק מהדמויות הבולטות בפיאמונטה שבזכותם עלה האזור כולו למעמדו היוקרתי ואחראי לשמם הטוב של יינות הנביולו כולם. למרות שג'יאקוזה, דור שלישי ליצרני יין, ראה עצמו כיינן מסורתי הוא הביא לאזור יין ישן תפיסות עולם חדשות ושאף לבטא ביינותיו את אופי הכרם ושנת הבציר. לאחר מותו ביתו ברונה ממשיכה את דרכו הייננית והיא מחוייבת לאותה קפדנות ואיכות שאפיינו את אביה.

יינות הרזרבה עם התווית האדומה ולאחריה סדרת התווית הלבנה הפכו עם השנים לאייקון תרבותי ונכס לאומי אך בנוסף להם מייצרים ביקב יינות מרתקים נוספים שגם הם מעניקים חווית שתיה יוצאת דופן. כזה הוא הספומנטה אקסטרה ברוט 2013 - בלאן דה נואר פיאמונטזי שהוא שמפניה על מלא, נעשה בשיטה המסורתית עם תסיסה שנייה בבקבוק, 100% ענבי פינו נואר. יין מבעבע יבש בעל צבע זהוב וארומות של אפרסק בשל, תפוח עץ אדום ודשא קצוץ, עם אופי שימרי חזק המעיד על זמן שהייה ארוך על השמרים (כ- 40 חודשים). בפה ניכר בעבוע עדין וחומצה גבוהה והוא משאיר אחריו את אותם טעמי בריוש לעוד דקות ארוכות. שמחה אמיתית, עמוקה ושקטה. המחיר: 180 שקלים, ב-ג'יאקונדה ספריית יין, פרישמן 73 תל-אביב.

לסיום סשן ההרמה אחלוק אתכם את המתכון האולטימטיבי לאושר כמו שרק הספרדים יודעים להכין - "טינטו דה וראנו" או בתרגום חופשי "האדום של הקיץ". בספרד, ארץ היין וסיאסטה נהוג לפתוח כל בוקר קייצי עם כוס טינטו דה וראנו קר ומרענן:
1/3 יין אדום (בסיסי ללא טאנינים)
2/3 ספרייט לימון או ביטר למון
הרבה קרח ופלח תפוז
והנה לכם אושר בכוס שירכך כל דיפרסיה או מאניה לאומית.