הקונוטציה החיובית העיקרית שעולה מהשם "לוד" היא נמל התעופה בן גוריון. אם אינכם גרים בסביבה, סביר להניח שטרחתם לבקר בעיר, אחת העתיקות בעולם, פעמים ספורות ביותר, אם בכלל. במסגרת השעשועון "ספר לנו פרט ביוגרפי נסתר על עצמך", אעיד שנולדתי וגדלתי בלוד עד גיל 7. החלק של העיר שבו גרתי היה מוזנח, כמו רוב חלקיה האחרים בסוף שנות ה-70, והריח הראשון שעולה בזיכרון הוא של צואת פרות עזה באזור מסילת הרכבת. מאז עברתי בה פעמיים, אולי שלוש. לא התאמצתי לשוב למחוזות ילדותי.
לפני כ-20 שנה הגיע השפל הגדול של לוד, כשהעירייה לא תפקדה והמדינה מינתה ועדה קרואה שתטפל בענייניה. ברמה המנהלתית, העיר הפכה למטאפורה של שטח צבאי סגור. דימוי זה הפך למציאות אזרחית בזמן מהומות "שומר החומות", כשעוצר הוטל עליה. לוד היא עיר עם היסטוריה טעונה, שבה הדו-קיום אינו חי עם עצמו בשלום.
ועדיין, באמצע 2022 היא שונה לחלוטין מהעיר שזכרתי, מעיי החורבות המוניציפליים של הוועדה הקרואה ומהמהומות של מאי 2021. בשבוע שעבר, בדיוק שנה לאחר התקריות האלימות שגבו חיי אדם, הגעתי אליה בשעת ערב מאוחרת. כיוונתי את עצמי למרכז ובדרך חלפתי על פני נופים ירוקים ושיכונים חדשים, בניינים נקיים שנוסכים הרבה אופטימיות. האוויר היה דומם ולא מאיים. מהמעט שניתן לראות בחושך, לוד נראתה לי כעיר שעשתה ועודנה עוברת כברת דרך עצומה. כן, יש לה את הבעיות שלה והן לא יילכו לשום מקום, אבל זו עיר מתפקדת.
ומה שהכי חשוב מבחינתי הוא שבמרכז היה לי הרבה מאוד כחול-לבן פנוי.
כשהשעון מראה כמעט עשר, לא הרבה קורה ברחוב הנשיא. רוב המסעדות סגורות, התנועה דלילה. עצרתי באחד המקומות הבודדים שהיו פתוחים - "פרנקו גריל בר", מזללה קטנה שמגישה מנות בשר בבגט או בטורטייה יחד עם שאר אפשרויות. זה נראה לי בדיוק המקום שבו אני צריך לעצור בשעה כזאת. בחוץ יש בר קטן ובו שני כיסאות גבוהים, בפנים עומדים שלושה חבר'ה חייכנים. עוד מעט המשמרת שלהם תסתיים, אבל הציפייה לכך לא ניכרת על פניהם. הם אנרגטיים ושירותיים, שמחים לשרת כל לקוח שנכנס. יש משהו כיף בווייב הזה.
מנעד האופציות בפרנקו רחב, בוודאי ביחס לגודל המקום. מחביתת ירק, דרך מנות ווק ועד יותר מעשר אפשרויות למנות בשר, התקשיתי לבחור מה אני רוצה. מצד אחד, הייתי רעב. מצד שני, לא רעב די הצורך כדי להזמין משהו שיפיל אותי בשעה כזאת. אז הלכתי על בגט עם רצועות אנטריקוט (45 שקלים) וטבעות בצל (15 שקלים) יחד עם שתייה (10 שקלים) - סך הכול 70 שקל, או כמו שנכתב במשפט התנ"כי הידוע - "לא יותר יקר ממקומות אחרים אבל יקר מספיק, אלוהים ישמור, איזו מדינה נהיינו".
אפתח דווקא בתוספת. בהרבה מקומות טבעות הבצל נראות ומרגישות כאילו יצאו זה עתה משקית קפואה ונזרקו למחבת בלי מחשבה. דווקא בפרנקו קיבלתי תחושה שונה מעט, של טריות וקריספיות לא אופיינית. זו הייתה תוספת מעולה, כשבחטף ראיתי גם צ'יפס בטטה יוצא ללקוח אחר והוא נראה כמו בפרסומת.
ומה לגבי הסנדוויץ'? לאחר שההתלבטות הייתה בין בגט לטורטייה הלכתי על האפשרות הראשונה. "בחירה נכונה", אמר לי הבחור בדלפק, "הרגע יצאו בגטים חמים". הוא אכן היה חם, אם כי לא חשתי בטעם ייחודי. אשר לבשר, האנטריקוט היה עשוי היטב ולא "מסטיקי", אך הייתה חסרה בו מליחות. התחושה הייתה שהתיבול הוא עקב האכילס של המנה. היא הייתה סבירה, יכלה להיות טובה יותר. עוד קצת מלח ופלפל שחור היו יכולים להפוך אותה למשהו לדבר עליו.
בכל הקשור למידת השובע, המנה הזאת עשתה את העבודה. לא יצאתי מפוצץ (וגם לא התכוונתי), אבל אחרי הרבה שעות ללא פיסת מזון בפה זה בהחלט סגר פינה. כשפסעתי החוצה נכנסו שני בחורים. תהיתי מה הם הזמינו ואיך זה יהיה ביחס למנה שלי. קיוויתי, ועודי מקווה, שזה היה יותר מה"סביר פלוס" שלי. לא חשתי התרגשות מ"פרנקו", אבל למקום הזה יש בעיניי לא מעט פוטנציאל. קצת מפוספס, אבל שום דבר שקצת פלפל ומלח לא יכולים לתקן.
פרנקו גריל בר, הנשיא 6, לוד