נפתח הפעם (כמו בכל פעם, על מי אני עובד?) בהצעת ייעול קטנה, אך גורפת - כל מי שמחזיק מדי פעם מקלדת ביד וכותב באמצעותה על אוכל יהיה חייב לנסוע אחת לשנתיים ללונדון. זה תקף בבירור גם לכתבי אדריכלות ותחבורה, ממשל וסלבס, תרבות-בידור וספורט, אבל בהינתן שאני לא בעמדה לנפח תקציבי נסיעה לכל מערכות התקשורת המקומיות, ובהינתן שאני מדבר בדרך כלל על אוכל, נסתפק בזה הפעם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי כל "הכי טוב" תל-אביבי הופך שם ל"אה, בעצם זה היה רק סביר". כל "ביס מושלם" מקבל פילטר פרופורציונלי, וכל "האוכל הישראלי מדהים, הכי טוב בעולם" מצטנע מעט דקה אחרי שהוא החתים דרכון. אז כן, נדרשת נסיעת חובה לממלכה שתכייל ותסנכרן את כל הז'רגון הפנימי, והחיצוני. דברו עם העורכים שלכם.
אז נסעתי, והבנתי שכל מקום מדהים שאכלתי בו אמר בהכרח שוויתרתי על מאה מקומות מדהימים לא פחות. זה מתיש, כי כל המבורגר היה חייב להיות האחד, והיחיד, פיש אנד צ'יפס שאסור ליפול בהם, קפה ומאפה כי יש לנו רק שישה בקרים ולא נסתפק בפחות מפצצת טעם-אינסטגרם, ועוד ועוד ועוד.
בסוף התגבשה רשימה, ונערמו המלצות, אבל הן באות עם כוכבית בוהקת - מטופש לכתוב אייטם "המלצות אוכל בלונדון". זה ענקי מדי ומתיימר מדי ואחראי מדי. אז בואו נקרא לו "דברים טעימים ש*אני* אכלתי בלונדון", ולא נערב עורכי דין. נסיעה טובה, ובתיאבון!
בוקר
החלטה אסטרטגית לוותר מראש על ארוחות בוקר שלמות וגדולות הובילה להחלטת משנה אסטרטגית לא פחות - קפה ומאפה. רשימות סוננו, מקומות מופו, ונופו, ולבסוף נותרנו עם כמה מוקדים בעלי פוטנציאל ברדיוס הליכת בוקר קצרה (קצרה מאוד, זה לפני הקפה, כזכור).
לנו בשכונה שבורכה בשני סניפים קרובים של גייל'ז בייקרי, ואכן בילינו שם לא מעט, בבוקר וגם כחלק מהקפה של ארבע אחר הצהריים. הם פותחים מוקדם, עם וויטרינה שבועטת כבר על ההתחלה, ולא מפסיקים עד הסגירה, עם היצע שכולל, בין היתר, קרואסון האם אנד צ'יז כבד משקל אך קליל טעם, אצבעות בראוני, מאפי קינמון עתירי פתיתי סוכר ולא מעט פיתויים אחרים (סקונס, אנחנו מתכוונים לסקונס). אה, והקפה מצוין, שלא לדבר על המחיר המרתיח (אם אתה נזכר כמה זה היה עולה לך בתל אביב, כמובן).
בוקס קאר סגרה עבורינו פינת בוקר נוספת (ועוד אחת, ברגע שהבנו את האיכויות כאן) עם יציאות מיוחדות אף יותר, בדמות קראפין שפסגתו נקטמה לטובת סלט ביצים או סלמון מעושן, ואז הושבה למקומה כדי ליצור את כריך הבוקר המושלם. יש גם מאפי מאצ'ה, קרואסון שקדים וענייני שוקולד - כולם טריים ופריכים ומתסכלים ביודעך שהקיבולת מוגבלת ושיש גם לאנץ'. הקפה? יותר טוב מפה. התשלום: חצי מפה.
האמון הושב. דייזי גרין
ההימנעות מארוחה "רשמית" פינתה את מקומה באמצע החופשה לביקור מצופה מאוד בדייזי גרין, הלוקיישן המרילבוני של רשת בתי הקפה החמודה מאוסטרליה. וכשאני אומר "חמודה", אני מתכוון לכל החמידות שאין לכם על הבוקר, כי את כולה לקחו הסניפים המעוצבים והמקסימים, הצבעוניים והמתוקתקים.
התפריט המוקדם כולל טוסט אבוקדו וביצה עלומה שמחזיר את האמון בטוסטי האבוקדו, כריך שגבולותיו נתחמים באמצעות בננה-ברד, פנקייקים פירותיים, וקולקציה מרשימה מאוד של עוגות למינגטון. יש גם בוטומלס בראנץ' אם אתם בעניין, ואופציות צהריים וערב כמובן. הקפה והמחירים? בואו לא נדבר על זה, חזרנו כבר לשלם בשקלים.
מה עוד?
OLE & STEEN פותחים דלפקים מוצלחים מאוד ברחבי העיר באוריינטציה דנית, ופבריק מספקים תגובה שבדית, על לחמיה וקינמוניה. Comptoir Gourmand מפגיזה אף היא ו-MIEL מפזרת קצת פריז על המדרכות.
כל אלה, עם רמות פינפון כאלה או אחרות, יספקו לכם חווית קפה ומאפה (ועוד מאפה, נו מה) מצוינות ומעלה, במחיר שכבר דיברנו עליו. אבל יש גם רשתות, ובראשן PRET המהירה והנפוצה והיעילה להחריד, עם כריכי בוקר טריים, מיצים סחוטים, פירות וחטיפים ובעצם כל דבר שרצינו לקבל בכל אחת מהרשתות המקומיות שלנו - ואף פעם לא באמת הצלחנו.
צהריים, ערב וכל מה שהספקנו לאכול לפני הצהריים ואחרי הערב
מיותר כמעט להמליץ על דישום, וברור שאכלתם שם כבר חמש פעמים, אבל הזהרנו מראש שזה אזור חופשי מביקורות והתנשאות, ולכן.
המעצמה ההודית חולשת על בירת אנגליה עם חמישה סניפים, והתרחבה יפה ברחבי הממלכה, אבל הרישות הזה לא השפיע על האיכות. להיפך. מדובר במומבאי-ביסייק מבוצע כהלכה, עמוס אפשרויות ודרגות חריפות, ושופע טעמים, במחירים ש... טוב, הבנו כבר.
הלוקיישן מסחרר, והתפריט מציע בדרך כלל צ'יפס במיה וסמוסות, צ'יקן טיקה וגבינת פניר, וגם תבשילים שמדברים פרסית, ומנגו לאסי מרענן. משם, אתם יכולים כבר להתקדם להודיות המוצלחות האחרות בעיר, או פשוט לחזור.
סירקולו פופולר אולי מוגדרת כמסעדה איטלקית, אבל היה נכון יותר, ומדויק יותר, לתייג אותה כמתקפת שישה חושים שמותירה אחריה ערימות של אוכל טעים.
המסעדה, חלק מקבוצת ביג מאמא המקומית, מחזיקה ומתחזקת חלל עצום ועמוס, מעוצב בקטע מופרע וכזה שלא נותן מנוחה לעיניים, או לסטורי. מלבדו, תמצאו כאן צלחות חלוקה אימתניות של קרפצ'יו חתוך במקום, פסטות גבינתיות, פיצות נהדרות וגם טירמיסו שהיה עושה כבוד גם בארץ המגף.
העלייה הלונדונית של דין טאי פונג, בקלות רשת הכיסונים המפורסמת ביותר בעולם, התרחשה לפני שנים ספורות, התרחבה לסניף שני וקורצת הלאה.
אנחנו עלינו עד הקומה הרביעית של סלפרידג'ס (רק אחרי סיבוב של שעתיים בקומת האוכל שלו, כמובן), וקיבלנו באותו מחיר גם נוף מוצלח במיוחד, וגם את הסופ-דאמפלינגס שעליהם חלמנו עוד בצ'ק-אין.
מלבדם, תמצאו גם וון טון וגיוזה, נודלס ומרקים, ובעיקר תחושה עזה של מקצוענות בצקית בלתי מתפשרת. אה, ויש גם רובוטים שמגישים ומפנים, אבל אנחנו לא כאן בשביל להפחיד.
תשלובת הברביקיו של הביג איזי עושה ניו אורלינס בלונדון עם משולש סניפים, ועל פי ביקור בשלוחה הקובנט גרדנית, זה לא הולך לעצור שם.
מדובר באמריקנה על ספידים, כולל מוזיקה וקוקטיילים, תועפות של סרטנים ופירות ים, ואגף בשרי שגורם לכל רעב להתבלבל. אנחנו הלכנו על מחבת גדולה של מק אנד צ'יז לובסטר, על צלעות מעושנות, ועל צ'יפס שטוגן שלוש פעמים - ומשם נתנו לגוף להתגלגל את עצמו עד המיטה.
ממשיכים לצמצם את העיר הגדולה באירופה בלי להתבייש, והפעם - המלצת ראמן אחת בלבד, בדמות בון דאדיז הנהדרת בשולי רחוב כריסטופר הנסתר (או בסניפיה האחרים כמובן).
מדובר במסעדה קטנה, נטולת פוזה ושיפוטיות, שמוציאה קערות ענק של מרק מהביל, משביע ועתיר מרכיבים. יש גם דיל לחמניות באן מטריף שיכול להלעיט אתכם בקומבינציית פרייד צ'יקן-סלמון-ברווז, ותחושה כללית של רוק אנד רול.
מטורף לחשוב על המלצת המבורגרים בודדה, אבל את הסייגים כבר נתנו, וזה לא הזמן להתחרט - הונסט התחילה להתרשת ביעילות ברחבי לונדון, ובצדק, היות והיא שומרת על פשטות יעילה ועל טעמים, ואפילו מספקת הפתעה תפריטית משמחת.
ההמבורגרים עצמם מצוינים ועסיסיים, הצ'יפס נהדר וטבעות הבצל פריכות אך סובלות מהחלטה מנהלתית מעט אומללה להוסיף לבלילתן זרעי שומר. את כל זה, עם זאת, מתקנת קערית קטנה של גרייבי בייקון ובקר, שהוא דיפ לכאורה, ובפועל המקלחת שתמיד רציתם לעשות.
מלבדה, אפשר ללכת בראש שקט לפאטי אנד באן ולהשתולל על קציצה ועל קערות עוף חריף ומעושן, אפשר גם לרדת נמוך יותר בשרשרת החשיבות העצמית ולהיכנס לאחד מהפייב גאיז המתפזרים בעיר. זה המבורגר, והוא טוב, אז אף אחד לא ישפוט אותך.
שווקים, ודברים שאוכלים בשווקים
הבסיס היה ונשאר בורו מרקט, ושום דבר לא התרחש כאן כדי לערער על ההנחה הזאת. אתם גם יכולים לחזור אליו בשקט גם אם ביקרתם בו לא מזמן (או אפילו שלשום, אל תשאלו איך אני יודע).
האחרים נעים ונדים במין סקאלה שמשקללת איכות וטעם, טרנדיות ומצב רוח. זה אומר, למשל, שרשת המרקטו מטרופוליטנו יכולה לספק לכם חוויה כיפית (ופוטוגנית במיוחד בשלוחת מאייפר), אבל גם שאולי אחרי הדרינק השני תמשיכו הלאה לשוק אחר.
שכונת שורדיץ מציעה את הבוקספארק המסיבתי יותר, אזור קובנט גארדן יכול להסיט אתכם לכיוון הסבן-דיאלז מארקט המוצלח מאוד וכל מוקד האכלה באשר הוא ייתן לכם פוד-הול שבארץ כבר היה עושה רעש גדול הרבה יותר, ופה הוא פשוט עושה את העבודה.
משהו לשתות, כי בכל זאת
הקלישאה אומרת שאין כמו ההאפי-האוור הלונדוני, והיא נכונה לעייפה, אבל אין שום סיבה להגביל את האלכוהול שלכם למחוגי השעון.
אז פינות הרחוב עמוסות בעובדים שיודעים מדי בוקר כמה כיף מחכה להם בחמש אחר הצהריים, ומרכזי הרחוב משובצים אינספור ברים אחרים - זולים ואלגנטיים, ותיקים ונוסטלגיים, ואיכשהו אף אחד לא מעצבן אותך בשירות או כשמגיע החשבון.
ובכל זאת, שתי המלצות ששוות מאמץ מיוחד - זדל הוא בראסרי-בר שהשתלט על בניין מדהים משנות השלושים, והפך אותו לתיאטרון חלומות אייטיזי ולמטה מזה, בקטע הכי טוב שיכול להיות. המדרגות דרמטיות והמעליות קומיות, הכניסה קולנועית ואם אתם כמונו, אז אתם מתיישבים על הבר וצופים בקסם מתרחש. יש כאן קוקטיילים קלאסיים ויציאות מודרניות יותר, ובעיקר תחושה שתיכף תיכנס לכאן הדוכסית *ההיא*, תגיד שלום לברמן ותתחיל למלצר.
מיסטר פוג'ז מתמתח על פני כמה מיקומים, ומצליח לעשות את העבודה בכל אחד מהם. מדובר ברשת ברים עם סיפור מסגרת השואב השראה, ויותר מכך, מ"מסביב לעולם בשמונים יום", אבל עושה את זה בלי צ'יזיות וללא גלגול עיניים, אבל כן עם קוקטיילים מיוחדים, רווי צמחים ארומטיים, ו-וויב נדרש של הפסקה מהמרדף הלונדוני המעט מתיש.
משהו מתוק?
תאוות הקינוחים האגרסיבית שהשתלטה עלינו מדי ערב גררה, למרבה המבוכה, הליכות ארוכות ונמרצות, שימוש נרחב בגוגל מאפס ותחושה מצערת מחד ומאתגרת מאידך של פומו.
האחרונה נפתרה ברוב המקרים בדונאטס הנהדרים כתמיד של קריספי קרים (מתי בארץ, אגב?), בעוגיות הסולידות של בנ'ס קוקיס (לאכילה מיידית בבקשה, אחר כך הן בומרנג ולא יותר) ובלא מעט ספוטים מוצלחים של גלידה אמיתית.
בשלב מסוים בחופשה נשאלתי מרחוק אם מתוכנננים לי דברים נוספים בלו"ז מלבד "לאכול דברים ולצלם אותם". עניתי בטבעיות שהיו גם דברים שאכלתי בלי לצלם, והמשכתי בגלגול עיניים שלא נקלט בווטסאפ משום מה, בדרכי לנקודה האהובה עליי ביותר בכל טיול - קניות בסופר והעמסת מזוודה בדברים שאפשר לאכול ושאין בארץ.
אתם יכולים יותר טוב מזה. נסיעה טובה!