עד כמה שעצוב להודות בכך, בעשור האחרון ממוצע הביקורים השנתי של אשתי ושלי בצומת דיזנגוף-בן גוריון בתל אביב עומד על 1.5. הנקודה שהייתה בעבר סמל לבוהמה עדיין גדושת מבקרים, אבל הגבעתיימים שבינינו מתעצלים להגיע אליה מטעמים מובנים - לך תיכנס היום ברכב לתל אביב, תחפש חניה ותתחיל לתמרן בין נחילים של אנשים.
ובכל זאת, בצהרי שבת לוהטת של יולי נסענו לחוף הים (גם זה קרה בפעם הראשונה השנה) ולא ידענו ממה אנחנו מבוהלים יותר - מהזוהמה על החוף, מהטינופת במים או מגל המדוזות שהחליט להכריז בעלות על רצועת הים התיכון. אחרי לא יותר מ-50 דקות בסחלה התקפלנו ושמנו פעמינו לצומת המדובר. נדהמנו לגלות שבמקום שבו שכן עד לא מזמן "סוסו אנד סאנס" יש שילוט לא מוכר, המבשר על קיומן של שתי מסעדות מזון מהיר חדשות.
זה לא שאני מת על סוסו אנד סאנס, אכלתי המבורגרים טובים ממנו, ובכל זאת - הסניף הזה נחשב בשלב מסוים לאתר עליה לרגל ותהיתי איך קרה שהוא נסגר. כך או אחרת, השלט הבוהק בצבעי צהוב-שחור משך את עיניי. "KUSHIDZA" היה כתוב על החלק בשחור, "TACO TEN" בצהוב. זוכרים שכתבתי "שתי מסעדות"? ובכן, מדובר במקום אחד המחבר בין שני קצוות - קושידזה מגישה תפריט יפני, טאקו טן תפריט מקסיקני. מזרח ומערב אוחדו להן יחדיו.
יש משהו מרגש בלגלות מקום חדש שלא שמעת עליו ובקושי מופיע אפילו בגוגל. לרגע הציפה אותי תחושה של מגלה ארצות דה-לה-שמאטע. נעים מאוד, מהיום קראו לי דוד קולומבוס, חוקר מזללות.
אלא שבצד גילוי משמעותי וחשוב כל כך עולה גם דילמה מוסרית: האם זה הוגן לכתוב על מקום שנמצא בהרצה, כזה שאפילו דף פייסבוק אין לו? בגדול, התשובה היא לא, אלא אם נהנית וזיהית פוטנציאל. במילים אחרות, החבר'ה שם לא יודעים את זה, אבל אין להם מה להפסיד - היה גרוע? לא תכתוב. היה טוב? תכתוב.
עיניכם הרואות, הטקסט נכתב.
היה משהו מאוד חביב ב"קושידזה-טאקו טן", מעבר לנחמדות המובנת מאליה של צוות שמחפש קהל לקוחות חדש. התחושה הבתולית של מקום חדש מכניסה סוג אחר של ריגוש. אתה לא יודע למה לצפות, אין לך אפילו מושג מה יגישו לך. אחרי הכול, יש פה שני מטבחים, יפני ומקסיקני, קונספט שאמור לגרום לכל בר-דעת קצר במוח.
אחרי הזץ הראשוני התפנינו לתפריט. מהטאקו הזמנו קסדיה בקר טורטייה עם גבינת צ'דר, בצל וסלסה רוחה (46 שקלים) שהייתה מעולה ועשויה במידה הנכונה. למנה העיקרית לקחנו פלטו בקר - ה"בפנים" של הבוריטו (לא היה לנו כוח לעוד בצק). המנה הזו שופעת באורז, שעועית שחורה, בצל בבישול ארוך וסלסה ורדה. היא עולה 56 שקלים ואפשר להגדיר אותה כ"סבבה". יש מקום לשיפור, אבל הכיוון חיובי בהחלט.
מה"קושי" היפני לקחנו קודם כל את הדים סאם שרימפס - ארבע יחידות ב-28 שקל, מחיר בהחלט הוגן לדים סאם, אחת ממנות הרחוב היותר יקרות ביחס לגודל. הזמנו גם את סלט העוף-חסה עם ארוגולה, צנונית, אצות וואקמה, מלפפון ורוטב שומשום לבן (44 שקל). הוא היה מצוין. ואם כל זה לא מספיק, העמסנו גם את הפוקה סביצ'ה - אורז סושי עמוס בכל טוב מהמטבח היפני (40 שקל). כמו הפלטו, גם פה עדיין יש מקום לשיפור, המנה הייתה מעט יבשה, אבל גם בלי "הנחת הרצה" היא עוברת כבר עכשיו, רק צריכה שדרוג קטן.
אני מתקשה לעוף על פאסט-פוד אסייתי או מקסיקני. ברוב המקרים הבינוניות משתלטת, מה גם שפה מדובר בשילוב של שני מטבחים, מה שמייצר אתגר גדול עוד יותר לעמוד בסטנדרט. יש לזכור גם שביחס למבחר הזמנו מעט מנות יחסית, כך שקשה לקבל רושם מלא. הפתיחה הרשמית אמורה להתקיים בימים הקרובים (וגם זה עדיין בספק לדברי אנשי הצוות), אבל דווקא בשל העובדה הזאת, נראה כי ה"קושידזה-טאקו טן" נמצאת בנקודת פתיחה טובה מאוד. עם אוכל טוב ומחירים סבירים ביותר, הם הרוויחו ביושר את הזכות לאחל להם בהצלחה.
טאקו & קושי, דיזנגוף 166 תל אביב