ברוב המקרים, כשאתה מנסה מקום חדש זה קורה "על הדרך". אם בן אדם אומר לך "אל תשאל איזה המבורגר אכלתי בצומת גולני", אתה יודע שהוא לא עבר שם סתם כי בא לו. כנראה שהיה לו ביזנס אחר באזור.
כמה פעמים אתה מוצא את עצמך נוסע בשביל האוכל ותו לא?
על שווארמה אלארז בכפר קאסם שמעתי מכמה כיוונים. הממליץ העיקרי היה אור, חבר לקבוצת התקשורת שבה אני עובד, שגר בראש העין וקופץ לשם תכופות. זה תמיד הסתכם ב"כן, כן, אבקר שם", גרסת ההזמנה לביקורת אוכל של "בטח, נשב על בירה מתישהו", אותו משפט שאתה אומר לאנשים שברור לך שתעשה כל מאמץ כדי לא להיפגש איתם. אבל ביום אחד, משמים במיוחד, עלתה בי מחשבת "אולי בכל זאת".
ואולי לא, בעצם? מה הקטע בלנסוע עכשיו כלפר קאסם? זה אי-שם אחרי האי-שם. זה רחוק. כשאיינשטיין דיבר על יחסיות הזמן הוא הדגים: "שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה למשך שעה וזה ייראה לך כדקה". כפר קאסם נראתה לי כמו התנור, אבל האם היא באמת רחוקה? 33 דקות העריך Waze. נסיעה שגרתית מגבעתיים ליפו לוקחת לי יותר זמן, רק שהכיוון הזה של כביש 5 פחות מוכר לי ולכן הוא מרגיש תאורטית ארוך במיוחד. מעשית - הגעתי אחרי 32 דקות בשעת צהריים (בבוקר או בערב זה באמת ייקח הרבה יותר).
חנייה הייתה בשפע, וכבר הרגשתי הקלה. שמש נעימה של ינואר בהקה בשמיים והשלט "אלארז" - בלי רווח על אף שלכאורה מתבקש - התנוסס מגבוה. נכנסתי פנימה והתרשמתי תחילה מקבלת הפנים שהמקום עצמו, לא האנשים, ערך לי - נקי, מרווח, מזמין. אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, ואלארז בהחלט קנו אותי עוד לפני הביס הראשון.
שני גלגלים שמנים של כבש והודו קרצו לי. הלכתי לקופה בציפייה לעבור את השלב הראשון והמכאיב של "מה אתה מזמין", אך אף אחד לא בא במשך דקות ארוכות. ארבעה אנשים עובדים שם, אבל חלוקת העבודה והיעילות לא בשמיים. לא נורא, זה נתן לי זמן להתלבט בין השאלות הרות הגורל: צלחת? פיתה? אולי לאפה? ואיזה סוג בשר?
חשבתי על הפשרה שעושים לא מעט במקומות כאלה - שווארמה מיקס, ניקח חצי-חצי והכול יסתדר, אלא שכאן יש מלכודת. אם זו הפעם הראשונה שלך, הטעמים המעורבים לא מאפשרים חוות דעת אמיתית. אם הכבש טוב וההודו פחות או להפך תתקשה לדעת את זה. אם אתה כבר מכיר את השווארמה, תפאדל, אבל זה שלב מוקדם מדי למיקס. למה לבחור סוג בשר אחד אם אפשר שניים? הלכתי על פיתה כבש (38 שקל) וחצי מנה הודו (22 שקל). וכן, יש גם בר חופשי נדיב מאוד של סלטים.
הבחור החייכן בדלפק שם לי תבלין מסתורי בפיתה, פוצץ לי בצורה לא פרופורציונלית צלחת עם צ'יפס בצד, וגם עליו הוא שם את אותו התבלין. יש פה כמון, זיהיתי, אבל מה עוד? נו, בזה נטריד את עצמנו אחר כך. עכשיו זמן האוכל.
בדרך כלל פותחים תיאור של מנה שווארמה בבשר ולא בפיתה, אבל היא הייתה כל כך חלומית, שהצדיקה קומפלימנטים משל עצמה. זו לא פיתה שפוגשים בכל יום, לפחות לא במקומות שאני אוכל בהם. היא מזכירה יותר פיתה דרוזית בטריותה ובגמישותה, ולא פחות מפנטסטית. בתוכה, כן כן, יושבת מה שאני יכול לקבוע בזהירות כשווארמה הכי טובה שטעמתי באזור המרכז. אני נזהר מלהגיד שבארץ, כי את הרף של חיפה לא קל לעבור, אבל תאמינו לי שהיו לבטים. קל להלהיב אותי עם שווארמה, ויצא לי לעוף על לא מעט מהן בעבר. כזה שילוב של פיתה ובשר לא יצא לי לאכול.
שאלתי את החבר'ה מה יש בתבלין המסתורי. זרקתי את המילה "כמון" והם חייכו. "זה תבלין שאנחנו מכינים כאן", אמר אחד מהם, "כן, יש בו גם כמון", קרץ. אמר ושתק. גם כמון, וזהו, את השאר תנחש בעצמך, אני את סוד המדינה הזה לא ממהר לשחרר.
בכל אליה יש קוץ וזה המקום לציין שלמרות הנדיבות של המקום בכל מה שמסביב, הפיתה עצמה מאוד לא גדולה, בלשון המעטה. חשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה עם מנה וחצי, כי לא בטוח שהייתי יוצא שבע לו הסתפקתי רק בכבש. מצד שני, קחו בחשבון שהחשבון יצא לי 60 שקל. אני מכיר מקומות שלוקחים את הסכום הזה על לאפה ועם הרבה פחות תוספות ורוחב לב.
אז כמ"א יצא?
שווארמה אלארז היא לא פחות מהתעלות. קצת מפתיע שביחס למקום מוכר שקיים כבר כמה שנים טובות היא לא צברה תהודה תקשורתית, אבל כנראה שלא רק אני מתעצל לנסוע חצי שעה מזרחה. במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות) מעולם לא הגעתי לציון המקסימלי 10. הפעם שקלתי אותו ברצינות, אבל שני פקטורים הפריעו פה: האחד הוא ההמתנה הארוכה בהתחלה שהורידה חצי נקודה והשני הוא כמות הבשר וגודל הפיתה. התוספות מסביב, הנדיבות והניקיון איזנו חלק נכבד מהמינוס. 9 הוא הציון שאני נותן, ומפציר גם בכם: תנו גז ופשוט תגיעו לכפר קאסם. מובטחת לכם שעה שתיראה כמו דקה.