לאורך השנים, כשהחברה הישראלית ייבאה עוד ועוד רבדים תרבותיים מאמריקה, החל להתפתח בתל אביב, ואחר כך גם בערים אחרות, טרנד הבר השכונתי והקפה השכונתי, מקומות שרק יודעי דבר בקרבת מקום הכירו והלכו אליהם.
"שווארמה שכונתית", לעומת זאת, הוא מושג שלא ממש קיים. הרי המטרה של שווארמיות היא להפיץ את הבשורה מפה לאוזן מדן ועד אילת, הכמיהה היא שהגלגל יסתובב לו עד פיסת השומן האחרונה, גם אם היא נחתכת באחת עשרה בלילה, ובמקומות מסוימים אפילו לפנות בוקר.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
לפני מספר שנים, כשאכלתי לראשונה ב"אמיל" המיתולוגית בחיפה, התוודעתי ל"שווארמה השכונתית", זו שעובדת בשעות מסוימות מאוד. זה החל לקרות גם במקומות אחרים, מוטציה שנוצרה מההכלאה בין אתר קבוע לדוכני פופ-אפ. לא הגעת? בעיה שלך.
העניין הוא שאמיל כלל לא נמצא במקום חבוי, אלא בכיכר מרכזית ומוקפת בתי עסק ושווארמיות אחרות. "אליאס", לעומת זאת, היא סיפור אחר.
השווארמיה של אבי אליאס ברחוב שונצינו בתל אביב צברה מעריצים רבים בשנה הבודדת שבה היא פועלת, תחנת בוטיק קטנה באזור המוסכים הכי מפורסם בגוש דן, שעובדת בין עשר בבוקר לארבע אחר הצהריים מראשון עד חמישי.
ההגדרה הלא רשמית "שכונתית" אינה נובעת רק משעות הפעילות המצומצמות, אלא מהעובדה שפשוט אי אפשר ואפילו לא כדאי להגיע לאליאס אם אינכם עובדים באזור. מדובר בגיהינום עירוני קיצוני במיוחד של מחסור בחניות. ועדיין, למרות כל התנאים המקדימים, דרוש אומץ למכור שווארמה מהבוקר עד אחר הצהריים, אומץ שמתוחזק על ידי המוניטין שיצאו לה במשך חייה הקצרים.
פעם אחת נקלעתי לאזור, ראיתי המוני אנשים וברחתי. מאז לא הפסקתי לפנטז על הגלגל המפתה שעיניי נתקלו בו, אלא שלמימוש חלום כזה יש מחיר - לך תוציא את הרכב ותגיע דרך אינספור פרויקטים של התחדשות עירונית לאזור תעשייה צפוף בצורה קיצונית. לבסוף חניתי בחניון רבניצקי, המרוחק כחצי ק"מ משם. 16 שקלים עוד לפני הביס הראשון.
הגעתי באזור אחת. אין תור, יום המזל שלי. עשיתי הזמנה קבוצתית - פיתה לעצמי ושתי לאפות לחבר'ה במשרד. 48 שקלים לפיתה (30 לחצי מנה), 58 ללאפה. כן, זה גבוה, כן, התבכיינו ועוד נתבכיין לא מעט על מחירי אוכל הרחוב פה, אבל בשלב זה ההתקרבנות כבר נמצאת במקום אחר - אנחנו יודעים שהכול יקר, השאלה היא האם זה שווה או לא שווה את זה. לכך נגיע בהמשך.
רציתי מנה בפיתה וקצת צ'יפס. אין צ'יפס. אני תמיד חושד במקומות ללא צ'יפס. זה לעולם נע על הסקאלה שבין קמצנות, עצלנות ויומרנות, אבל שחררתי. הפיתה לא גדולה, אבל גם לא מביכה, ולכשעצמה טעימה מאוד. הבשר מורכב מנתחי "עגלה, דנבר קאט ואנטריקוט", כהגדרת המקום. הם גסים ושומניים, מעידים על כך שמדובר בדבר האמיתי ולא בשמות מרכיבים מפוצצים.
אבל האם "הדבר האמיתי" הוא בהכרח גם הדבר הטוב ביותר? בביס הראשון השתוממתי. זה היה שונה, מוזר ומזמין. הביס השני יצר דעיכה גדולה. היחס בין הבשר היבש בהגזמה לכמות השומן הרטובה בהגזמה פשוט בלתי אפשרי. הערבוב שנוצר בפה קשוח ונחילי הנוזלים ירדו מהפיתה והתמקמו במהרה מבלי שהרגשתי על המכנסיים. זה לא בלתי אכיל, אבל הייתי אומר שזה מאוד קרוב לשם. למען ההגינות אציין כי אחד מהחברים במשרד אמר שהמנה הייתה סבירה, השני חשב כמוני.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) מתחשב בשלושה פרמטרים, אבל במקרה של אליאס נכנסים שני משתנים נוספים - האחד הוא ההייפ והשני הוא הקושי התעבורתי, גם ההגעה לאזור וגם מציאת החנייה. שניהם תלויים זה בזה, שכן אם המחמאות מוצדקות שווה להתגבר על הקשיים.
לצערי, הן לא. בעיני, מדובר בהייפ מוגזם לחלוטין שאינו מצדיק מחיר כל כך גבוה (164 שקלים לשלוש מנות) ובשווארמה שומנית בהגזמה שלפרקים הייתה לי קשה לעיכול, התנחלה בתוך הגוף וליוותה אותי לכל אורך היום. עם זאת, חוות הדעת האובייקטיבית של אותו חבר במשרד תורמת מעט ולכן שווארמה אליאס מקבלת את הציון 4, נקודה שלמה מעל מה שרציתי לתת.
לא פשוט לשחות נגד הזרם ולהיות כל כך שלילי כלפי שווארמה שהפכה למוערכת בזמן כל כך קצר, במיוחד לאור המקצועיות והחביבות של החבר'ה בדלפק, אבל לפחות סימנתי את ה-V הזה סופסוף. יש משהו מנחם בעובדה שלא אצטרך לסמן אותו שוב.