"נו, ברור". שתי מילים הפכפכות שמייצגות היפוך ביחסי הכוחות ומעבירות את העליונות מהשואל אל הנשאל. "תגיד, ידעת שפלמנגו סורי ממוצא אפגני מסוגל לעשות שקשוקה משלוש ביצים של קרוקודיל?" יתגאה פלוני בפרט טריוויה לא נפוץ וייענה על ידי אלמוני ב"נו, ברור" מייבש. זה לא "כן", זה "כן, ואתה אידיוט שבכלל שאלת אותי את זה".
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
הייתי בסיטואציית "נו, ברור" פעמיים רק בשבוע האחרון. פעם אחת כשנשאלתי אם אני יודע ששיר מפורסם הוא קאבר ושלפתי בגאווה את שתי המילים המנצחות, אבל הפעם האחרת לא נטתה לטובתי. זה קרה כשסיפרתי לעורך שלי שביקרתי ב"סטקיית הכפר" בכפר סבא והוא ענה ב"נו, ברור" ועוד הטעים בחצי חיוך שחצני בזווית הפה, "מוסד ידוע". המנוול הזה לא חי בכפר סבא דקה מימיו, אבל את ה"נו, ברור" הוא שלף בקור רוח של רוצח סדרתי.
רגעים כאלה גורמים לך להרגיש מובס. בכלל, הייתכן שכולם מכירים את "סטקיית הכפר" ורק אני לא? ייתכן מאוד, בהתחשב בעובדה שלא ערכתי ביקור רציני בכפר סבא מאז שאלי יאני ונוח איינשטיין הביאו אליפות היסטורית לקבוצת הכדורגל של העיר. כך או אחרת, במסגרת מסע על כביש 4 בערב רנדומלי הייתי רעב והחלטתי לחתוך מזרחה. כעבור חמש דקות הגעתי למחוז חפצי.
בדרך כלל כשאתה אומר על משהו שהוא שייך לאייטיז אתה לא ממש מתכוון להחמיא. היחידים בארץ שעומדים בחוק שימור שנות ה-80 הם הצמדים סיני-מלמיליאן, פורטיסחרוף ומוסדות ה"על האש". לגבי האחרונים, יש להם קונספט שאין שום סיבה לשנות, הן מבחינת האוכל (המילה "ממולא" הרי חייבת לבצבץ מהתפריט) והן מבחינת מבנה המקום - מסעדה גדולה שנועדה ליושבים, ובתוכה דלפק פנימי שמאפשר להזמין טייק אוויי, תוך כדי צפייה בפנטזיה המתממשת של בשר שנחרך על גחלים לוחשות.
האלמנט הראשון שצד את עיני הוא היושרה של החבר'ה שם. רציתי להזמין פיתה עם שיפוד כבד (33 שקלים). לתומי שאלתי אם אפשר להוסיף שיפוד והברנש החביב ענה "איך תוסיף? אין מקום". טריוויאלי, לא? אז זהו, שברוב השיפודיות כן יתנו לכם להוסיף שיפוד לפיתה. זה יעלה לכם עוד 20 שקל ולא בהכרח תקבלו מנה כפולה כי אתם יודעים - באמת אין מקום.
מה עושה גרגרן שיודע ששיפוד כבד בפיתה לא יסגור לו את הפינה? מזמין עוד פיתה עם שיפוד קבב, גם הוא במחיר השווה לכל נפש של 33 שקלים. האישה הייתה פחות צנועה - היא ביקשה להביא לה חמגשית עם שיפודי פרגית (66 שקלים) בליווי חומוס וסלט קצוץ לעילא ולעילא.
העניין הטריקי במסעדות "על האש" הוא שכולן, לכאורה, אמורות להיות אותו דבר - שים את הסיח, תבל עם קצת כמון, פפריקה, אולי גם נגיעות קינמון ויאללה, יש מנה. המציאות מוכיחה אחרת, מנעד הטעמים גדול יותר משניתן לחשוב. נתקלתי בשיפודים תפלים לצד כאלה שרק פתחו עוד ועוד את התיאבון.
אשר לכבד ולפרגיות של "סטקיית הכפר", לשמחתי הם שייכים לסוג השני. מעבר לכך שמנת הבשר הרגישה גדולה מהממוצע של שיפוד רגיל, הכבד היה עשוי באופן מושלם. גם פרגית קל לקלקל, אבל זו שהבאתי לאשתי (או שמא אומר "לאשתי". הרי רק שוטה גמור יחשוב שלא אגבה מחיר נכבד על המעשה הנאצל והרומנטי) הייתה צרובה באופן מופתי, הריחה, נראתה ובכלל הייתה מושלמת כמו שכתוב בספרים. אגב, גם החומוס בצד המנה היה מעולה.
הקבב דווקא היה פחות טוב בעיניי, עקב האכילס של הערב שהזכיר לי את הצד הפחות טוב של האייטיז. אישית, אני לא מת על הקבב שלי עסיסי מדי, מעדיף יותר בשר ופחות שומן, אבל למרות המראה החרוך ניתז ממנו יותר מדי מיץ והוא הרגיש מתועש. אולי יש כאלה שהסגנון מדבר אליהם. הם כנראה ייהנו ממנו יותר ממני.
אז כמ"א יצא?
מאוד אהבתי את "סטקיית הכפר", או בשמה היוקרתי בגוגל מפות - Village Steakhouse. מדובר במקום שניתן לנחש שלא הרבה השתנה בו מיום הקמתו, אבל מה שלא שבור לא צריך לתקן. עם האווירה, המחיר, המיקום, החניה הנגישה ובעיקר האוכל, במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10), המקום הזה מקבל 8, כשהקבב אחראי להורדת נקודה שלמה.
בסיכומו של ערב היה מהנה ומשביע, ואני יכול לפסוק שאם אתם חובבי בשר ורעבים, מומלץ לבקר בסטקיית הכפר, ולו כדי שכשמישהו ישאל אתכם אם הייתם, תגידו לו את שתי מילות הקסם - "נו, ברור".