גריג'יו גירל: טליה לוין נותנת צ'אנס לרוקסטאר של הזנים הלבנים

אם חשבתם (כמוני למשל) שחגי תשרי הם מעמסה קולינרית בלתי אפשרית על נפשו של הישראלי הממוצע, שלא מספיק לנשום בין חג למועד, נסו את חגי ניסן-אייר-סיוון. מה זה השטויות האלה? ומי לעזאזל בנה את לוח השנה ככה? אולי זו האינטנסיביות הכללית לאחרונה שגורמת לי השנה להרגיש שכל החגים יצאו צפופים, בסוג של אובר-דוז קשוח במיוחד: פסח, מימונה, עצמאות, מלחמה וכבר שואלים אותי מה אני עושה בשבועות.

לפני שלושים שנה, היינו עומדים בתור כמו כולם בערב שבועות במעבר טאבה, כדי לעבור לחופש הנכסף באביה סונסטה. היום? תנו לי לשבת במרפסת עם בקבוק יין בבית ומלא ספגטי. הזדקנתי, ואין לי כוח לתורים. לא מבינה את הקונספט של לעמוד בתור בדרך לחופש.

אמנם שבועות יוצא רק בשבוע הבא, אבל ראיתי בלוח השנה האלטרנטיבי שלי שהשבוע חל יום הפינו גריג'יו הבינלאומי (17.5). אני מודה שפינו גריג'יו הוא לא הזן הראשון שאקטוף ממקרר היין כשיתחשק לי לשתות יין לבן כי אני קצת סנובית של יין לבן ויש לי טעם מאד ספציפי. וזאת למרות שמדובר בזן משובח, הוא בעל גוף קליל, יש בו חומציות לימונית, ולא פלא שתמיד כשאנחנו החברות הולכות לים, אנחנו מסליקות בצידנית עטופה היטב מעיני הפקחים בקבוק פינו גריג'יו. ככה יצא. היי, אפילו ליידי גאגא כתבה עליו שיר.

ובכל זאת, החלטתי לתת צ'אנס לפינו לא רק על החוף אלא גם בארוחת ערב טרום הקרנת האירוויזיון ולכבוד הפסקת האש: "פסטות, סלטים, יין, דוז פואה ולכו הביתה", משהו שלגמרי אפשר לעשות גם בשבוע הבא בשבועות, ערב גבינות, פסטות, יין ושרב.

הגריג'יו הוא ללא ספק יין שלמדתי להעריך יותר ויותר עם הזמן, ועם הנטייה שלי להפסיק לשתות כבד, ולהתחיל לשתות "קל" או כמו שחברה שלי אומרת: "בא לי יין אביבי, תביאי לי יין אביבי". אז הבאתי. הוא יבש אבל לא מידי, יש לו מתיקות עדינה שקצת מאזנת את החומציות של הזן והופכת את השתייה לקלילה ונעימה. מדובר ביין רבגוני, שמתאים לכל סביצ'ה או ארוחה חלבית של אביב אבל לחלוטין אפשר להנות ממנו כאפריטיף בשקיעה.

אגב, מה ההבדל בין פינו גרי לפינו גריג'יו? שני שמות שונים ליינות מאותו ענב, ובעיקר אזור הגידול (איטליה מול צרפת). וכן יש אותו בארץ בכמה גרסאות ישראליות ממש מוצלחות. אז בפעם הבאה כשאתם בחנות - הנה כמה המלצות שדגמנו לאחרונה בים, מול השקעה, וגם במרפסת מול היירוט האחרון ולפני שנועה עלתה לשיר:

רמת הגולן, ירדן פינו גרי 2022 הוא יין חדש שממשיך את העשייה המוצלחת שעושים ביקב רמת הגולן עם הזן הזה, הפינו של 2022 הוא אחד הבשלים והטעימים לדעתי. פינו גריג'יו מהסדרה האזורית של יקבי כרמל הוא לא יין חדש, אבל הוא טעים רענן וגם הבקבוק שלו נח להחבאה, כנ"ל פינו גרי מסדרת אסנס של יקב טפרברג, וזה של יקב לוריא. כולם בטווח ה- 70 שקלים.

בגזרת ניו זילנד אהובים עליי מאד, גרוב מיל פינו גרי ו-קאוויט BV. שניהם לא עוברים את סף השישים שקלים והם פשוט וואו, כיאה לרוב היינות הניו זילנדים. טומאסי האיטלקי קצת יותר יקר, אבל נמצא תמיד במבצעים והוא מינרלי וכייפי.

ויש גם את סרטורי, שמחירו שלושים וחמישה שקלים בפאנקו. יין קלאסי לים, לקנות בשישיות. אפילו יותר זול ממים על החוף. ורופינו מטוסקנה שראיתי כמעט בכל קיוסק ונראה לי שאין קבוצת חברים שיושבת בגבעת הילטון ושלא מכירה אותו.