כל אחד מקבל פה ושם משימות מפתיעות. אחת כזאת ניחתה עלי לפני כשבועיים, עת עורך המדור הפציע ושאל: "למה שלא תלך ל'קרנף'?"
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
זו הייתה בקשה מפתיעה. קרנף ירד מהרדאר שלי לפני כ-12 שנה, אולי קצת יותר. מדובר במקום שנמצא פחות מ-30 מטר בקו ישיר מבית וואלה!, ועדיין לא חשבתי להיכנס אליו יותר מעשור. מה גרם להתנתקות החד-צדדית? מעל לכל, זכור לי שהתרעמתי על כך שהם לוקחים על טורטיה 28 שקלים.
אתם קולטים? בכיתי על 28 שקלים. באמת עבר הרבה זמן.
הסיבה לקאמבק, כפי שהסביר מר גרנות, או בכינויו "אדון עורך", היא שהקרנף בעיניו הוא סוג של תעלומה. כיאה למיקומו באחת מנקודות הנדל"ן העירוני הכי יקרות בארץ, המחירים בו לא זולים, הוא כמעט לעולם לא הומה אדם ועדיין - הוא מצליח לשרוד.
זה היה המקום שבעבר התל אביבים הצביעו על היותו תחנת עלייה לרגל של עוברי אורח רנדומליים, בדרך כלל לא בני העיר. והיום? הוא כבר מקובע כמקומי מאוד, עבר היטב את תקופת הקורונה הקשוחה, עומד בכבוד גם בעבודות הרכבת הקלה, רכב על גל ה-Wolt ונשאר עליו. עכשיו נשאר רק לבדוק: האם זו באמת הצלחה הגיונית?
זיכרון הוא עניין מתעתע. אז, לפני יותר מעשר שנים, היו לקרנף כמה אופציות בודדות בטורטיה קטנה ולא מתגמלת. התבוננתי בתפריט והשתוממתי: פתאום יש פה אינספור סוגים, מקבב ועד המבורגר, לחמניה ולא רק טורטיה, משניצל ועד חביתה, ויש גם תפריט טבעוני. כשמדובר במבחר גדול של מנות, אינפלציה היא לא דבר רע.
ובכן, גמלתי אומר - זה הרי ממש מתחת לעבודה והתפריט פה גדל פלאים - אקח משהו היום ואחזור גם מחר. ביום הראשון בחרתי ברול קבב (45 שקלים) עם תוספת בשר (16 שקלים) ובצל מטוגן (2 שקלים) - סך הכול 63 שקלים. פעם חשבתי שלא אתרגל למציאות שבה אני משלם על בצל מטוגן, אבל אנחנו בעידן שבו כל שאיפת אוויר בטיסה עולה כסף, אז מה לנו כי נלין?
רול הוא בעצם שם קוד מכובס ל"תשלם על לאפה, תקבל מחצית מהכמות". כבר אמרתי שהזיכרון הוא עסק מתעתע? קיבלתי מנה גדולה ויפה, הטורטיה בגודל לאפה, אחד לאחד, רק דקה יותר, וזה לא בהכרח רע. הבשר באיכות סבירה פלוס, המנה מוגשת באופן מעורר תיאבון ובסך הכול התמלאתי. החיסרון פה הוא כמות השמן המטורפת. נכון שגם בשווארמה יש הרבה שמן, אבל פה זה כמעט בלתי נשלט. תצטיידו מראש במגבונים לחים, ליתר ביטחון.
היום השני הגיע, וכפי שהבטחתי - אני בעקבות עוד מנה. הפעם הלכתי על רול האנטריקוט, כשגם פה החשש הגדול שלי היה מהטורטיה.
לקחתי מנה כפולה של בשר (45 שקל למנה רגילה, 60 לזו שהזמנתי). האם זה היה טעים? כן, במידה. לטעמי קצת פחות מוצלח ויותר מומלח מהקבב, אבל בסך הכול עובר. אנטריקוט נוטה לא אחת להיות צמיגי, וזה בעייתי בעיקר בטורטייה, פה הוא היה טוב מאוד והשתלב היטב. הבעיה? הזיכרון הבוגדני שלי חזר פתאום להיות מדויק - קיבלתי רול קטן, בדיוק כמו זה שצרוב לי בתודעה, שהסתיים בפחות מעשרה ביסים. 60 שקל על הדבר הזה? ברוח הסלוגן המפורסם, והמאוס יש לומר - בכל יום יש פה יוקר מחיה, אבל היום, וואלה, הגזמתם.
אז כמ"א יצא?
מה שהרחיק אותי מ"קרנף" מלכתחילה היה התמורה בעד המחיר, ובמדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) למחיר יש חשיבות גבוהה ביותר. בגזרת הקבב (63 שקלים, כזכור) זה עוד היה בסדר - קצת גבוה מדי, אבל אפשר למתוח את הגבולות. האנטריקוט כבר גובל בפשע, 60 שקל על מנה שהוציאה אותי רעב יותר משהייתי ושקטנה יותר מפיתה ממוצעת של שווארמה? העולם לגמרי השתגע.
האוכל עצמו נע בין סביר לטוב. לא מצוין, אבל בהחלט ראוי. הוא גם זה שמציל את הציון לקרנף, שעומד על 6, משום שללא הטעם הוא היה נע אי שם בין 1 ל-2. ובכל זאת, המקום הזה קיים, עם תנועה לא מועטה של אנשים ותחלופה מוגברת של שליחי וולט.
איך אומרים אצלנו? פראיירים לא מתים, הם מתקרנפים.
קרנף, אבן גבירול 164, תל אביב