פעם, אי שם בשנות ה-80, כשפלוני אלמוני היה מבקש ממך ביס והיית מעקם את הפרצוף (בדרך כלל זה קרה אפילו לפני שהספקת אפילו לעשות את זה), הוא היה זורק לעברך "מי שאוכל לבד מת לבד". המשפט הזה מייצג עסקה גרועה במיוחד. מי מאיתנו רוצה גם להישאר רעב וגם לחלוק את מנוחת העולמים שלו עם נודניק חסר תקנה שבנוסף גם לוקח ממך אוכל?
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
ומדוע נזכרתי במשפט הנושן הזה, תשאלו? הכול החל בחברים מראשון לציון, עיר שהפכה לאחד מבסיסיי הקולינריים החזקים, שהציעו שננסה את פאו וואו, המקום הרועש והשמח בקצה הרחוב שלהם ברוטשילד. הוא תמיד מלא עד אפס מקום, טענו, אבל על אף נטייתי להתרחק ממקומות הומים ראיתי זאת כאתגר חיובי, מה גם שהבטיחו לי "קהל צעיר עם אווירה תוססת".
המקום יושב על פינת רחוב, עם מרפסת רחבת ידיים בחוץ. האוכלוסייה אכן צעירה ועולצת. הצבע הצהוב, שהפך לסמל העצב והזיכרון הישראלי בשנה האחרונה, שולט פה בקונקסט הפוך, המוזיקה כייפית והכול מוכן לבליסה.
זו אינה מזללה קלאסית, אבל גם לא מסעדה. יצור כלאיים שקצת מותח את הגבולות בהגדרת התפקיד של כותב שורות אלה. יש אפילו מלצרית שלוקחת הזמנה ומגישה לשולחן, פעולה שהיא האנטי-כרייסט של הפאסט-פוד. ועדיין, כמו שאמרו חז"ל, "אם אי אפשר להגדיר את זה כמסעדה וגם לא כבר, זה פאקינג אוכל רחוב". מה גם שפאו וואו בשמה המלא היא "פינת אוכל רחוב", והרי לי האליבי המושלם.
זה הזמן לחזור לאותה פסקת פתיחה ולמשפט המאוס ההוא על אכילה לבד ומוות בצוותא. אותה מלצרית חביבה הסבירה שזה מקום שמעודד שרינג, יענו חלוקה. זה, כמובן, הכניס אותי לחרדות עמוקות. האומנם איאלץ לחלוק עם אנשים נוספים? תבינו, Sharing Is Caring זה לחלשים, בטח כשזה נוגע לאוכל.
אפשרות אחת היא לבחור מנה מהתפריט, אחרת היא לבחור שלוש, חמש או שבע מנות במחיר משתלם יותר (149 שקל, 237 שקל ו-309 שקל בהתאמה) ולחלוק. השעון מראה שהגענו להאפי האוור, 20% הנחה על התפריט וגם 1+1 על האלכוהול.
ואז קרה הנס. המלצרית הסבה את תשומת ליבי לכך שמבצעי השרינג לא תקפים לשעה השמחה, וההנחה רק עבור כל מנה לחוד. זה בהחלט חילץ אותי מהאיום וסייע לקבל את ההחלטה הנכונה - קח לבד ובמחיר מוזל.
בחרתי נאמס, ספרינג רול וייטנאמי במילוי עוף, בוטנים ואטריות זכוכית, עראייס וסלופי ג'ו, או במילות התפריט "סליידרס של יוסף המרושל". כל מנה כזאת עולה 58 שקל לפני ההנחה, 46 שקלים אחריה.
התחלתי מהנאמס, שנראתה לי תחילה שתהיה המנה הכי חלשה וזו שפחות תקלע לטעמי. להפתעתי, גיליתי שהיא המוצלחת מבין השלוש. המנה כוללת שלושה ספרינג רולז מטוגנים עם עוף וירקות, טובה וקראנצ'ית, מלאת טעמים. הרול מטוגן במידה הנכונה, עם ירקות טריים שמגיעים ליד ורוטב אסייתי מצוין.
הציפיות החלו לעלות. האם רשלנותו של יוסף תוביל דווקא למעדן מלכים? הסלופי ג'ו מגיע בשלוש לחמניות קטנות אישיות שלא היו טריות מספיק לטעמי, והיובש שלהן בהחלט הוריד את הציון של המנה. חבל, משום שכשלעצמה זו מנה טעימה מאוד. הבשר לא טבע ברוטב כבד שהאפיל עליו, כפי שקורה פעמים רבות עם סלופי ג'ו, אבל בכל זאת, על לחם יבש קשה לסלוח. גם החמוצים שהגיעו לצד המנה היו עייפים ועצובים.
אחרון חביב היה העראייס, לו חיכיתי יותר מכל. זה הקטע עם המאכל הקסום הזה - אתה תמיד ממתין לו ורק לו, אלא שכגודל הציפייה כך גם האכזבה. כמה גדולה היא הייתה? גדולה דיה כדי שלא אסיים את המנה. אז נכון, לא היה לי כמעט מקום, אבל זו מנה שנתפסת אצלי כסוג של קינוח, ולקינוח תמיד מפנים עוד קיבה.
הבעיה עם עראייס היא שיש שני סוגים. האחד הוא זה שבו הבשר מתמזג היטב עם הבצק ונוצרת תרכובת ערבה לחך. הסוג השני הוא של שני אלמנטים שלא מתחברים, ולצערי זה היה המקרה. הבשר היה דחוס מאוד ובצקי, נפל מהפיתה ולא הפך לחלק ממנה. הפיתה עצמה הייתה יבשה ולא ספגה שומן, שכנראה מראש לא היה הרבה ממנו. הבשר היה מתובל טוב, אבל אכלתי מנות טובות יותר. ברמה הפסיכולוגית, זו יכלה להיות מנה חביבה לו נקראה בשם אחר, כי עראייס זה לא היה.
אז כמ"א יצא?
נקודות הזכות הראשוניות ניתנות למקום הזה בזכות האווירה שלו, אבל מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מתחשב באלמנטים הללו בעיקר, והתוצאה מורכבת משהו.
אם נפתח באיכות, הרי שקיבלנו סוג של הטוב (נאמס), הרע (עראייס) והלא נורא (סלופי ג'ו). משלוש מנות כאלה ניתן לצפות לממוצע גבוה יותר.
אשר למחיר והכמות, כאן יש קאץ'. לשלם 138 שקלים על שלוש מנות שמפוצצות אותך זה נחמד, מה גם שכפי שציינתי קודם, שתיים ב-92 שקלים לא כולל טיפ היו מספיקות כדי להוציא אותי שבע. אלא מה? אם תבואו מחוץ להפי האוור תשלמו 58 שקלים על כל אחת מהן.
ועזבו לרגע את אלמנט הטעם, אני לא בטוח שמבחינת הגודל הן שוות את זה. פתאום 92 הופכים ל-116 שקל ו-138 הופכים ל-174 שקל וזה משחק שונה לחלוטין. בשעות שבהן אין האפי האוור תשלמו 309 שקלים לשבע מנות שרינג - כ-44 שקלים למנה. כך או אחרת, הכול מאוד מבלבל.
בשורה התחתונה, וכמו תמיד, קשה לבטוח במקום שמגיש גם אוכל וייטנאמי, גם כריך אמריקני וגם פיתה לבנטינית. ציון 7 על האוכל, עוד חצי נקודה על האווירה - 7.5 בסך הכול.
פאו וואו, רוטשילד 62, ראשון לציון, 03-9797805