עוד מעט שמונה שנים בעומקה של גדרה, ואברטו עדיין מצליחה לעשות הכי הרבה רעש באמצעות שקט. הדרך אליה מתפתלת בתוך היישוב הקטן והבטוח בעצמו, מסתובבת בין כיכרות וכבישים שחלקם אפילו לא שויפו עד הסוף, ומניחה אותך לבסוף ברחוב שיצא מרחוב שפנה שמאלה מרחוב שהשתלב לתוך סמטה, ליד חניון שרשמית הוא לא חניון, ושפות מדרכה בכחול-לבן שלא ראו - כך אני חושד - פקח עירוני מעולם.
הכניסה, מה אתם יודעים, כמעט חרישית, ויוצרת ואקום נעים במיוחד על האוזניים. כמו בזמן נחיתה במטוס, רק הפוך. פה ממריאים. יש שער גדול שמפריד בין חוץ מעט אפרורי ובין טיפוח פנים מוקפד, ושביל מקסים מוריד אותך פנימה, לחצר המרכזית, ללובי של מלון ליר סנס, ולמסעדה עצמה.
השביל הזה פשוט רק אם אתה נוטה לזלזל בפשטות. הוא עטוף ירוק ומבליט טבע וטבעיות, מקורה במוטות עץ ומקושט בעציצים ובתאורת מזרח רחוק. לפני שאתה מתחיל לצעוד עליו, אתה עדיין עם החדשות והלחץ. כמה פסיעות פנימה, ורוב הדברים משתחררים מעליך, מופקדים בקבלה, ממתינים בסבלנות שתסיים. כאן, עוד מעט תבין, אין כניסה לקוצר נשימה. כאן נושמים.
להישען, ולהתנפל. אברטו
המתחם כולו מהודק מאוד בתיחזוקו, ומשוחרר מאוד באפשרויות שהוא פורש בפניך. העצים נותנים פרי, הפרחים מתרוממים, והגיוני לגמרי לראות קרנף ורוד ענקי משמאל, ואופניים בתכלת בהיר מימין. זה קצת ספארי, וקצת סוף שבוע בכפר, למה לא.
יש כאן פינות ישיבה מוצלות וספסלים שלא חוששים מקרני השמש, וחיבור עדין בלבד למלון עצמו, שמאפשר פרטיות גם לאורחים וגם לסועדים. נקי פה ויפה פה. יש ריח טוב שלא מגיע ממכלים אימתניים ומלאכותיים של בושם, ונוף כמעט מוזמן של ברושים, צמרות ברושים ותו לא.
אני מתעכב על כל אלה, עוד לפני האוכל, כדי להבהיר כמה כיף להיות כאן, להישען ולקחת את הזמן, לשים בצד דברים שאפשר לשים בינתיים בצד. זה מיוחד, וזה היה מחזיק כיעד גם בלי התפריט. איתו, זה כבר יעד חובה.
התפריט של איתי שלו גדול, אבל לא משתולל, מעוגן בבסיסו למנות ביסטרו יומיומיות ופופולריות, ומרשה לעצמו - בקצוות וגם הרבה לפני ותוך כדי - קצת חופשיות. מקומות אחרים, הרבה מהם אם לא רובם, היו מושכים לפיהוקים ולשיעמומונים. פה זה פאן, עם צלחות גדולות ומחירים פחות גדולים, וחוויה יפה שפותחת שולחן, וסוגרת אותו, ובין לבין יודעת שהטעם זה מה שחשוב באמת.
זה מתחיל עם תשע אפשרויות פתיחה צבעוניות, מניגובים של טחינה וסחוג ועד סשימי דג ים (46 שקלים), מפוקאצ'ה שמנמנה ולוהטת ועד עירבובי ירקות ודברים טובים. סלט עלים עם סנט מור מפוחמת, למשל, או קולורבי עם פטה כבשים ושקדים קלויים, עגבניות עם סטרטצ'טלה שמנתית ושורשים קצוצים עם רוטב חמאת בוטנים שמושך למזרח (31 שקלים). כיף, כבר אמרנו?
שש ראשונות ממשיכות את הקו ומאתגרות עוד יותר תיאבון שהולך ודועך.
יש כאן קיסר (59 שקלים, 14 שקלים אקסטרה לקריספי צ'יקן מלמעלה, אבל אז ביי לארוחת הצהריים כולה) כמו שצריך וצלחת עמוקה שבתחתיתה גספצ'ו עגבניות ואננס ובצמרתה כדור גדול של בוראטה פרסקה נשפכת (64 שקלים).
יש גם שתי וריאציות של דגים נאים - סביצ'ה דג לבן עם "רוטב סודי" וקרם עגבניות צהובות וסשימי טונה אדומה עם רוטב אסייתי-לימוני (88 שקלים) - ושתי מנות שמסלילות כבר לבשר, בדמות פטה כבד עם ריבת דלעת ורוטב פירות יער (68 שקלים) וקרפצ'יו סינטה אדמדם שנושא עלים טריים, פרמזן וג'וס מושחת של שמן זית וחומץ בלסמי. מזלג ועוד מזלג, ניגוב ועוד ניגוב, הלכה הפוקאצ'ה והלכו איתה רוב הדאגות שאיתן התעוררת בבוקר.
העיקריות כבר מושכות ברצינות את השטיח מתחת לחלום שלך לחזור לעבוד אחרי הלאנץ' הזה, עם יותר מתריסר אופציות גדולות.
יש פה סהרוני כרישה וגבינות עם מנגולד וטליאטלה עגבניות צלויות בקטע צמחוני, חזה עוף בגריל עם צ'ימיצ'ורי פירותי, ריגטוני בקר מפורק וכבדי עוף מצוינים, מזוגגים ביין אגסים, מחכים מעל גבעה גבוהה של פירה תפוחי אדמה (88 שקלים).
לבד מאלה, תוכלו להתלבט בין קבב דג ים עם סלט עדשים ורוטב יוגורט, סלמון או לברק, המבורגר מאסט ושני סטייקים, וגם שניצל (86 שקלים) רועש מקראנץ', עם צ'יפס מטוגן היטב. זה לא מסעיר וזה לא הרפקתני, אבל זה יצירתי בתוך המסגרת הכללית של המסעדה, ומצוין בכל קנה מידה. ובינינו, סערות והרפתקאות ממילא עדיף לחוות לא ליד האוכל.
אברטו שוטפת ונינוחה, מעירה את עצמה בזמן לארוחות בוקר ובראנץ', זורמת לצהריים ומרימה אנרגיית ערב בדיוק כשצריך להרים. היא עושה אוכל קטן ואוכל גדול, בסיס ומעבר לו, קינוחים מושחתים ועירבובי קוקטיילים מוקפדים, אבל היא מקפידה מאוד לא לעשות עניין מעצמה.
לא דיבורים על תל אביב ולא ז'רגון שמתבייש בגיאוגרפיה שלו. פשוט היא, הכי טוב שאפשר. נחשו מה, הכי טוב שאפשר זה בדרך כלל כל מה שאפשר לבקש פה. במקרה שלה, זה אפילו יותר מזה.
אברטו, שכביץ 5, גדרה, 08-6680066