מן הידועות היא שאין בנמצא מגרעת הפוגעת בשמחתם של בני אדם כמו הקנאה. אודה ולא אבוש כי אין בי קנאה גדולה יותר מאשר הקנאה בדוד רוזנטל. אם אתם גולשים באתר הזה אתם לכל הפחות מכירים את שמו. זה האיש שמצד אחד נותן את סיכום מחזור הכדורגל השבועי, ומצד שני כותב ביקורות תיאטרון, ספרים וסדרות דוקו יותר טוב מכל אחד אחר באתר הזה, ובכלל. אלא שאת פרסומו, לצד קנאתי, קנה לו רוזנטל בזכות מדור האוכל שלו' "רוזי הטועם".
הקנאה מאכלת אותי כחלודה במתכת, בזמן שאני קורא את התיאורים הציוריים שלו של אוכל רחוב. זו החופשיות שלו להאביס על עצמו אוכל בלתי מזין, שלא לומר רעיל, נוטף שמן ושומן (זלא"ד) ובעיקר טעים - ובסוף עוד להתלונן בפולניות נפלאה על החניה, על הכמות, על המחיר.
אציין שמכיוון שבחרתי באורח חיים טבעוני, 99% מהמלצות האוכל במדור לא רלוונטיות אליי, ובכל זאת אני קורא את "רוזי הטועם" מתאר את היחס בין השווארמה לסלטים בפיתה כאילו מדובר בכתבים חדשים שהתגלו בעיזבון של המינגווי. תוספת קבועה שקוראים נאמנים מכירים היא ביקורת הטייק-אווי שמקבלת אשתו, שמתגלה לרוב כמבקרת לא פחות דקדקנית וקשוחה (לא אשכח את הפעם שהתלוננה על מידת החיתוך של הפטרוזיליה שהעיבה על חווית השווארמה שלה).
מבקרי אוכל רחוב כמו רוזנטל לא מכירים את המינימליזם הכפוי של עולם הקולינריה הטבעונית, לבטח בגזרת אוכל הרחוב. היו ימים שתל אביב החזיקה כמות מכובדת של מקומות טבעוניים טעימים וכיפיים, ברמה בינלאומית, ששמו את העיר העברית הראשונה על המפה הטבעונית העולמית. תיירים טבעונים מכל העולם כתבו על החוויה של להגיע לתל אביב ולהתלבט לאן ללכת קודם.
כתבתי לא מזמן על הסגירה של "אלגריה", שם הזכרתי את המקומות שהלכו מאיתנו בשנים האחרונות. בשנת 2019 אתר "הפי קאו" דירג את הערים הכי ידידותיות לטבעונים ברחבי העולם, ותל אביב הגיעה למקום התשיעי. אז הגיעה הקורונה, ואחריה הרכבת הקלה והמלחמה עשו את שלהן. ברשימה של 2025 תל אביב לא נמצאת ב-25 הערים הראשונות. כמו בפריפריה, היא מספקת לטבעונים כעת בעיקר חומוסיות ופלאפליות ואיזו מנת "ביונד" קטנה ויקרה באופן שערורייתי בכל המבורגריה שמכבדת את עצמה.
אחד מהמקומות שכן הצליח לצלוח את התקופה הקשה הוא "אנסטסיה". מבחינת התפריט, המקום שנפתח כ"בית הקפה הטבעוני הראשון בישראל" הוא מסעדה לכל דבר, גם אם האורחים במקום והקהילה הטבעונית ממשיכים להתייחס אליו כבית קפה. בעוד הרבה מקומות טבעוניים נאלצו לסגור, "אנסטסיה" חגגה לאחרונה עשור להיווסדה באותו מקום - פינת הרחובות של פרישמן ודיזנגוף, כמה צעדים מתיאטרון בית לסין.
עשור אחרי, אנסטסיה היא מוסד טבעוני ותיק, וגם תו-תקן איכותי. המחירים בו לא זולים במיוחד, ובכל זאת קשה למצוא בו מקום ישיבה בשעות הצהריים או הערב. זה לא המיקום או השירות הנהדרים כשלעצמם, ולא ההיצע הטבעוני (דווקא בדיזנגוף אפשר עדיין למצוא לא מעט מקומות שמגישים מנות טבעוניות נהדרות) - אלא האוכל. מנות שמיוצרות מחומרי הגלם האיכותיים ביותר, והופכות ביד אמן לארוחות מסעירות.
טבעונים ותיקים כבר מכירים את המנות האהובות עליהם. אצלי זה סלט סובה עם תוספת של מקושקשת טופו (כנראה מנת הצד הטבעונית הטובה בישראל). שתי מנות שמפתיעות באיכותן גם אוכלי-כל. בביקור האחרון שלי, שאליו הצטרפה בתי בת ה-8.5, בחרנו לנסות את המנות החדשות בתפריט ולהימנע דווקא מהישן והמוכר.
כמיטב המסורת, פתחנו עם דרינק. תפריט המשקאות העשיר של אנסטסיה מציג לא מעט בחירות מסקרנות ומאוד פוטוגניות, למי מאיתנו שהולך למסעדות רק בשביל לפרסם תמונות באינסטרם. אני בחרתי לעצמי קוקטייל, בעוד ניל בחרה את השייק "שוקו קידס", שמבוסס על חלב אורז-שקדים, בתוספת בננה, תמר, חמאת שקדים, קקאו קלוי וקקאו רואו (32 שקלים). היא התענגה על המשקה, שהציב רף גבוה לארוחה כולה.
המשכנו למנה קבועה שיש להזמין בכל פעם שפותחים שולחן במקום - פלטת הגבינות הביתית של אנסטסיה. הפלטה הגדושה מגיעה עם לאבנה קשיו, פטה שקדים עם סומק, שמנת קשיו עם זיתים, ברי פלפל וברי פקאן תוצרת בית - לצד ירקות טריים וקרקרים מכוסמין. המחיר, 66 שקלים, משקף לחלוטין את האיכות והגיוון של המנה.
אלא שאם עד כאן ניסינו רק דברים מהתפריט המקורי של המקום, המשכנו מכאן למנות החדשות בתפריט. זה התחיל עם פוקאצ'ה חמה, שמגיעה עם מוצרלת הבית המופלאה שלהם (שאותה מוכרים באנסטסיה למספר מסעדות איטלקיות בעיר, לצד להיטים נוספים מהמפעל המייצר שלה) וקערת סלסה פיקנטית מעולה.
משם, עברנו למנה שעלולה להפוך להיות למנת הבית החדשה של המקום, ותאיים על מקומו של כריך המקושקשת המפורסם - "שניצל בלחמניית חלה". מדובר בשניצל טופו אפוי שמתובל במקום, ומגיע בלחמניה דחוסה עם איולי חרדל, ממרח פלפלים קלויים, ירקות טריים ועל כל היופי הזה מוסיפים עוד סלט קולסלואו (בתוך הלחמניה עצמה). התוצאה היא שילוב של חום וקור, מתיקות ופיקנטיות. לרגע חשתי את עצמי כמו רוזי הטועם שמוצא איזו מנה חדשה שמצליחה להפתיע אותו.
את השניצל של אנסטסיה אפשר לקבל גם בלי לחמניה, כשהוא מוגש לצד פירה אפונה צהובה עם סלט הקולסלואו כמנת צד (גרסת הכריך תעלה לכם 58 שקלים, בעוד בצלחת תאלצו להיפרד מ-74 שקלים). מנה נוספת שזכינו לטעום הייתה פסטה קלמטה ברוטב בשמל שמגיעה עם נתחי פורטובלו ושמפיניון, לצד ערמונים. לא מנה חדשה אמנם, אבל כזאת שמשום מה לא זוכה לכבוד הראוי לה בתור אחת הפסטות הטבעוניות הטובות בתל אביב.
יש בתפריט עוד לא מעט מנות חדשות ומסקרנות, ולא תהיה ברירה אלא לחזור ולנסות גם אותן. המקום, כרגיל, מזמין ונעים עם שירות יוצא מן הכלל. בשורה התחתונה, אנסטסיה היא נס מקומי. מקום שטבעונים מהפריפריה בהחלט צריכים לשים כנקודת ביקור קבועה בכל ביקור בעיר הגדולה, ומקום שתל אביבים (טבעונים, וגם כאלה שלא) בהחלט צריכים לפקוד בשביל להיזכר כמה טוב יכול להיות אוכל אמיתי, שעשוי מחומרים אמיתיים. מנחם כמו המנות המלוכלכות של רוזי הטועם, וגם טעים כמוהם.
אנסטסיה, פרישמן 54, תל אביב, 03-5290095