השעה שש ועשרים בבוקר, וכל מי שנמצא כרגע בשכונת נווה צדק בתל אביב עסוק בלספור משהו.
שני רצים נפגשים על רחוב שבזי השקט, אומרים אחד לשני שלום בתנועה כמעט בלתי נראית, מזיזים את הראש למינימום הסוציאלי הנחוץ. אחד יורד, מונה צעדים ראשונים בג'וגינג הבוקר הקבוע שלו, רגע לפני שהאספלט נשפך לים. השני עולה, נותן לגוף לצעוק שניות אחרונות של מאמץ כואב, וקו סיום אחד.
על רחבת מרכז סוזן דלל, מישהו צועד במעגל וסופר סיגריה ראשונה, כיווץ קריר ראשון, המתנה ראשונה לפגישה ראשונה ביום שעוד לא התחיל, ולכן בלתי אפשרי לדמיין את סופו. מישהי אחרת חולפת על פניו עם פיג'מה, מוליכה את כלבה העטוף גם הוא בריטואל בוקר מי יודע כמה, ובאהבה שגם אותה אי אפשר לכמת.
כל השאר, באופן הטבעי ביותר, נאחזים בדקות אחרונות של שינה, וסופרים עדיין חלומות. כך גם ארבעה פועלים בכלי רכב שכור, מוכנים ליום העבודה עם מעיל צהוב זוהר כבר עליהם, ומוכנים עוד יותר לזמן שיעצור, ושלא יתחיל. לידם, צמוד עד כדי חשש, ממתין כלי חפירה כבד עם כף משוננת תלויה באוויר מעל אתר בנייה מספר אינספור. עד שהשעון לא יראה שבע, עם זאת, העיניים יישארו עצומות, הכף לא תחפור והשיניים לא יינעצו.
אלה וגם אלה - מוליכות הכלבים ומקדימי הפגישות, הפועלים העמלים וכל הרצים כולם - מסתובבים סביב דלאל ברדיוסים הולכים ומתקצרים. דקה ועוד דקה, עד הפתיחה, זאת הספירה החשובה ביותר.
תל אביב, אירופה. דלאל
השכונה מתעוררת לאט, כמעט כדי להצדיק את המוניטין שלה. היא תל-אביבית בגיאוגרפיה וים-תיכונית בקרטוגרפיה, ישראלית בדמוגרפיה ומאוד משלנו בכל גרפיה שיש, אבל בתודעה, בדימוי, לטוב ולרע, היא אירופה. בדיוק כמו דושי לייטרסדורף, האמת.
עוד מעט 18 שנים של דלאל, והיא עדיין קמה בבוקר "והולכת מכות כל היום". הגדרה שלה, אם כי נראה לי שזאת הגדרה די קולעת, ואני לא כותב את זה רק כי לא הייתי רוצה לדמיין מה זה ללכת איתה מכות, מה פתאום.
כשאני תוהה, או מקווה, אם מתישהו הצורך להיאבק נרגע קצת, היא מבהירה שלא. "אם אתה מרגיש ככה, אתה לא בביזנס הנכון, או לא במדינה הנכונה, או גם וגם". אז, כשהיא מחברת את המצב הגיאו-פוליטי האבסולוטי לביורוקרטיה הבלתי אפשרית, לכוחות "שלאו דווקא בעד היזמות הפרטית", לשון המעטה, ולתחום כולו, היא זורה מלמעלה את המילה הגדולה עצמה. "אהבה", היא מסבירה לפני שהשמש מתמתחת, "צריך להיות מאוהב עד מעל לראש בדבר הזה. זאת אולי קלישאה, אבל זאת קלישאה נכונה".
היום, היא יודעת להסתכל על פתיחת דלאל כדוגמה מייצגת ומרהיבה של "Ignorance Is Bliss". היא הראשונה להודות כמה מעט, או כלום מוחלט, היא ידעה אז, וכמה טוב יצא מזה בסופו של דבר, כנראה בגלל הקשר הישיר בין הדברים.
"באתי לתחום הזה ממקום של אהבה לאנשים, ואירוח", הסבירה, "תמיד כשמדברים עם מסעדנים הם מספרים איך הם גדלו על הברכיים של סבתא שלהם והסירים שלה. אני דור שלישי לנשים שלא מבשלות. זה ידוע. אני *לא* מבשלת, אמא שלי *לא* מבשלת וסבתא שלי, זכרה לברכה, די לא ידעה איפה המטבח. בגלל זה, תמיד הגעתי לסיפור הזה מהצד של האירוח. של ההוספיטליטי, במלוא מובן המילה. תמיד המפות יהיו מגוהצות, עם המפיות התואמות, עם הכוסות והכול, אבל המטבח זה, איך אומרים, הדבר הזה שמשם יוצאים דברים. אני מאוד-מאוד אוהבת את המטבח מהמקום החיצוני של הדבר הזה".
היא חוזרת 80 שנה אחורה בזמן ומספרת בפירוט על המאפייה הראשונה מחוץ לחומות יפו, על שני דורות של אופים, על דמי מפתח ועל הזדמנויות היסטוריות, אבל כדרכה, איכשהו משתרבבת לפה גם רומנטיקה, "והבנה שאני חייבת לעשות פה מאפייה".
ככה, במשפט אחד עם הרבה סימני פיסוק, היא שוזרת נדל"ן ועקבי סטילטו, עלייה ראשונה ושנייה עם תל אביב של היום, קיטש עיצובי עם כלכלת Futures על חמאה, וגם שבעה באוקטובר. אין שיחה בלי התאריך הזה. "הקונדיטוריה פשוט קסמה לי, ועד היום קוסמת לי העובדה שאנשים בוחרים לפתוח איתנו את הבוקר, ובוחרים שוב לפתוח איתנו את הבוקר הבא. אני לפחות מאוד מרגישה את הייחודיות של דלאל, ב-DNA שלה ובאנרגיה שלה. אני אעז ואומר אפילו 'אנרגיה נשית'. זאת עוצמה. מבחינתי זאת עוצמה".
את השרשרת האנושית של שני דורות האפייה ממשיכה היום - לא באופן משפחתי, כמובן, אבל בהחלט באופן שגורם לך לחשוב באופן פלילי על פחמימות - תימור לביא.
היא סוגרת תריסר שנים בדלאל, ובכל זאת פוגשת אותך בבוקר עם אנרגיית יקיצה טבעית. מאוחר יותר, כשתשאל בעדינות מתי היא נחה, תעמוד השאלה הזאת באוויר ללא נקודת נחיתה הגיונית, אז אולי המונח "יקיצה טבעית" פחות מדויק, אבל הכוונה ברורה.
"אין יום שאני לא נוגעת בו בדבר עצמו, בדברים עצמם, ואין יום שבו אנחנו לא עסוקות בחיפוש אחר האתגר הבא", היא מסבירה חלק מאותה אנרגיה, "זה משהו שלא מפסיקים לחלום אותו. נכון, זה אותו מקום יציב ועומד ואותם שולחנות יציבים ועומדים, אבל זה גם בדיוק המרכיבים שגורמים לי לא לעמוד במקום".
היא לא מתכוונת, אם תהיתם, לצאת פתאום עם קולקציית "מאפיי ריינבואו". דלאל היא עדיין קלאסית ופחות במרדף אחר טרנדים, אבל היא גם הכי פה, כל הזמן. מנסה ומרחיבה, מאפה חדש ובראוני חדש, שיתוף פעולה מרהיב למדי עם בתי הקפה של פקטורי 54 ועיסוק יומיומי באותה עבודת ידיים שתמיד החזיקה את המבנה הזה, עוד מאז.
לביא נכנסת לכאן מדי בוקר, ונמצאת כאן כל היום, "עד שצריך" - צמד המילים הכי שגור על שפתי תעשיית האופות. היא מתארת התרגשויות דווקא כשהיא נדרשת להחליף עובדת עם שפעת, מחייכת רחב יותר בסיפורי משמרת ליל חמישי שהיא עשתה לאחרונה ("קסם", "טירוף", "אקשן", היו המילים המדויקות שלה, לאו דווקא עם מילות חיבור ביניהן) ומנסה לסנכרן כל העת "Rush Hour" אחת (בצקים) לשנייה (מוסים), שלישית (קפה) לרביעית (מסעדה).
זהו טראפיק ידוע של אופות וקונדיטוריות שאינו מוצא פתרון הנדסי עם רמזורים ואמצעים נפוצים אחרים. ממש לא. מדובר בעומס ממוקד על הצומת שנמצא בתוך הראש שלה, והיא לבדה תמצא את הדרך להתירו, את הדרך להמשיך בדרך.
"בסוף, אנחנו יודעות מה אנחנו מוכרות, ואנחנו גאות בזה מאוד", תיארה, "יש לנו קהל מגוון, רקדנים של בת שבע ורוכבי אופניים של יום שישי, אורחים קבועים שלא זזים מהקלאסיקות, וטוב שכך, והרבה מאוד אחרים. לראות אותם כל בוקר, כל יום, בוחרים בנו, זה עדיין הכי מרגש שאפשר. בנינו את הפירמידה של דלאל לגובה, והיא רק עולה. עכשיו צריך רק לוודא שאנחנו עושות את זה נכון, ושהיא לא תצנח עלינו. זה המשחק, וטוב לי ונעים לי וכיף לי בתוכו, ובדלאל. כן, עדיין מקסים אותי לבוא לפה, כל יום מחדש".
לייטרסדורף נכנסת לדלאל עם "מה שלומכם חמודים שלי" רועם וחם, מהסוג שאי אפשר לביים. זאת לא הצגה ולא שואו, אבל זאת כן במה. הבמה שלה. ועל הבמה הזאת עובדים, ואומרים תודה. "אני באה ממשפחה כזאת שבה העבודה היא ערך עליון, וכן, ועשייה, ויצירה כל הזמן", היא מספרת, אבל גם יודעת לספר על עצירות יזומות, הכרחיות. עצירות של מבט לאחור ומבט לפנים ומבט לצדדים.
"ביום חמישי שעבר עשיתי פה יום הולדת 23 לבת של חבר, ואני באה לשם ומתרגשת כאילו אני דורכת שם בפעם הראשונה", תיארה, "וכאן, עכשיו, אני יכולה לשבת ככה ולהיות עם חיוך של ילדה בת 12, בבת-מצווש שלה".
המקום הקבוע שלה בדלאל הוא שולחן עגול עם מושבי דיינר שסיגלו זווית צפייה אידיאלית לכל מה שמתרחש במקום, ועוד קצת, "ונותנים את כל הפרספקטיבה של הדבר", כפי שהיא עצמה מגדירה, כך שחיוך הבת-מצווש הגיוני. אבל מלבדו, נדמה, אין שום דבר קבוע. כן, 18 שנים, אבל הנה כבר מתרומם לו מקום חדש, על חוף תל אביב, והנה מתעסקים פה פתאום עם קייטרינג למטוסים פרטיים, ומחר בטח יצוץ לה רעיון נוסף, קבוצת ווטסאפ נוספת, יוזמה נוספת. "כאן, חוסר השגרה הוא דבר טוב", הסבירה, "כולם יודעים שאני משוגעת. אין מה לעשות".
"הסטריפ" של דלאל בנווה צדק מורכב מקודים ומשפה משלו. המסעדה היא ספינת הדגל, והקונדיטוריה היא היהלום שבכתר, אבל לייטרסדורף משחילה גם ז'רגון צבאי ("אוגדת שריון"), לקסיקון עסקי ("Hub") ודימויים מכל העולמות שמרכיבים את האני הפרטי שלה, רק כדי לדבר על השקט שנשאר.
"הלכתי להרבה מסעדות בארץ שבהן הרגשתי שאני הבן אדם הכי פחות חשוב בחדר, או האדם האחרון שחשוב", סיפרה, "בדלאל אני מתעקשת לא לריב ולא לחנך, אלא רק להגיד 'כן'. אני אוהבת אנשים, ובסופו של דבר It's About The People, מהלקוחות ועד הספקים והעובדים שלי. זאת המכונה. צריך להכין פה אוכל, וצריך להכין פה הרבה אוכל, צריך שאנשים יגיעו, וצריך שאנשים יחזרו. זה בעצם הסיפור כולו".
מדי שישי בערב, היא משדרת לאמה בת ה-83 מין לייב-דלאל שמראה את האנרגיה וההתרחשות במקום, בטקס אישי-משפחתי שמשתף גם את אחיה המתגורר בחו"ל.
"מסלול החיים שלי היה צריך להיות קצת שונה", היא מודה באנדרסטייטמנט, "לפתוח מסעדה בזמנו לא היה כזה בון-טון, ולמרות שגדלתי במשפחה שנותנת חיבוקים וחיזוקים מאוד משמעותיים, אני זוכרת איך נפלו פניה. היא אמרה לי שהיא מפחדת שאני אפגע. זאת הגנה של אמא".
לייטרסדורף סיימה את השיחה ההיא עם התעקשות ללכת ולחוות, ליפול ולהישרט, ואז לקום. חיים שראוי לחיות אותם, אחרת מה כל זה שווה. השיחה הזאת מוסיפה להתנהל עד היום, מסתעפת ומתחזקת. באותם ערבי שישי, היא רק מקבלת פסקול נכון יותר. "זה מרגש, ואני קמה עם ההישג הזה בכל בוקר", חתמה, "כמו לביאה וכמו תמנון מרובה זרועות, ואני מתה על זה. דלאל היא החלום שלי, והיא תהיה רק מה שאני אחלום ממנו".
אז בעצם החלום שלך עוד לא קרה במלואו?
"ברור שלא, זה כמו שאני לא יודעת מה אני אהיה כשאני אהיה גדולה".
