באופן טבעי, ועדיין מעט אכזרי, עורכות ערוץ האופנה של וואלה הפנו אליי לאורך השנים קשת מוגבלת מאוד, הולכת ומקצינה, של רגשות והבעות פנים.
זה היה, ועדיין, תמהיל קשיח למדי ונעדר פלואידיות שרובו ככולו זוויות שונות של גבות מורמות למעלה, ושפתיים פעורות בתמיהה מה לעזאזל אני רוצה מחייהן, ומה עוד יותר לעזאזל לבשתי היום. מעצם הנסיבות, התמהיל הזה שילב הרבה מאוד חמלה, לא מעט סימני שאלה באשר לבחירות שעשיתי בחיי, ובמיוחד מול הארון באותו בוקר, או כל בוקר למעשה, וגם הבלחות נקודתיות מאוד, קטנות ממש אך עדיין דוקרות, של "למה אתה פונה אליי בעצם".
הנוכחית, לדעתי, חורקת שיניים בכל פעם שהיא פונה אליי בשמי האמיתי ולא בכינוי "סבא". קודמתה, אני משוכנע, ניהלה ז'ורנאל (ז'ורנאל, ברור, לא יומן) מסודר שבו תיעדה את כל הפעמים שבהן הפרעתי לה לחיות עם איזה "בוקר טוב". ואל תתנו לי לדבר על הראשונה. לא, דיבור כזה נגרר לעתים קרובות, או תמיד, לשעות של מלמולים חסרי פשר, ביטויים כמו "אלילה בלתי מושגת" ותחושה כללית ומאוד פרטית כאחד של אובדן.
אי אפשר להאשים אותן. אופנה זאת אופנה, ואוכל זה אוכל. לרוב, ולשמצה, הפכים מוחלטים שלא זולגים אחד לתוך השני. עכשיו, סוף סוף, מציצה אפשרות לנקמה. נקמה מתוקה כמובן.
מה שחשוב באמת. קפה פקטורי 54
בית הקפה של פקטורי 54 חולש כבר שבועות ספורים על קניון רמת אביב (וגם על קניון הזהב, ובקרוב גם ביג גלילות כמובן, כמו כל דבר במדינה הזאת שיהיה שם בערך). הוא הקים את עצמו במרכזה של שדרת החנויות בקומה השנייה, מוקף בחלונות הראווה הנוצצים של הרשת עצמה ושל מותגיה, ומשקיף מלמעלה, ומהצדדים, על העוברים ושבים, ושווים גם.
נקודת המוצא שלו - מותג הכנסת אורחים שעניינו אוכל ומשקאות, מן הסתם, בתוך מותג-על שעניינו אופנה כמובן - גררה תהיות באשר לכיוון שאליו כל זה יימשך, ומחשבות מקדימות, ציניות מטבען, על פשרות ועיגולי פינות שחיכו ממש מעבר לפינה. בעולם אפשר לראות יותר ויותר מקומות כאלה, אפילו בתוך החנויות עצמן, אבל אצלנו חציית הקווים הזאת מובילה לרוב לירידה מהשוליים.
זאת תהיה בחירה בין מעטפת למהות, ובין סטייל לטעם, חשבתי לעצמי בעודי עולה במדרגות הנעות. חשבתי, וטעיתי. כמה כיף לטעות בעבודה הזאת.
המקום אינו גדול, אבל זולג בנינוחות לצדדים, מציע מקומות ישיבה גם בצמוד אליו וגם בדופן הקניניות הידועה לשמצה כ"מי שותה קפה ליד כל השקיות האלה". בשעת בוקר מוקדמת יחסית, בוודאי ביחס לסטנדרט של רמת אביב, זה הרגיש טבעי יותר, כמעט כמו רחוב שמתעורר, וקרן שמש בודדה אך ממוקדת סייעה להתיך דרך גג הזכוכית המשולש רגשות סוררים אחרים.
יש כאן קצת עץ וצבעי אדמה ככל שהעין רואה, מינימליזם מהסוג שאליו כדאי לכולנו לכוון אליו והבלטה פרונטלית של כל מה שחשוב באמת - האוכל, השתייה, חיוכי אנשי הצוות. החרדה הפנימית מפני סטייל מתפרץ שיותיר אותך מעט באלם התחלפה במהירות וביעילות בחוויה חמימה וקצת חריגה בארץ הזאת, בעיר הזאת במיוחד, ועוד יותר במיוחד בקניון הזה ספציפית. בוקר טוב, בקיצור.
התפריט קטן, כמעט פטיט, אבל מהסוג שמשכיח ממך התעסקות בגודל ומזכיר לך התמקדות באיכות. הוא משלב בחוכמה קפה מבית mae המצוינים (ומכונת קפה בלתי אפשרית בסקסיותה של Kees), מאפים של קונדיטוריית דלאל, משחקי מאצ'ה של מיקס אנד מאצ'ה ושוקולד מ-Piece of Nature. מישהו כאן יודע קניינות, וזאת אמירת מובן מאליו מובנת מאליה, אבל מישהו כאן יודע גם מה לעשות עם הקניינות הזאת. בהתחשב באכסניה, זאת הפתעה קטנה מאוד, ומשמחת מאוד.
הקפה עצמו מצוין, נאמן להשקעה שהביאה אותו עד לכאן ולא מבייש את המכונה המעוגלת והכסופה שמדגמנת אותו החוצה. לידו, ישמחו לערבב לכם כאן גם שוקו קר או חם (20 שקלים) במתיקות עדינה בלבד, או להקציף מאצ'ה (26 שקלים) מוקפדת ופוטוגנית כנדרש, קרה או חמה, סטנדרטית או ונילית. זה לבדו, יספיק לתייג את הקפה כנקודת עצירה קבועה בקניון. אבל זה לא הכול.
שיתוף הפעולה עם דלאל הוליד קולקציה ייעודית-בלעדית שמתחילה בתנורים של תימור לביא בשכונת נווה צדק ומסתיימת בוויטרינה השקופה שממנה אתה רוצה, וגם מקבל, הכול. אחד מכל אחד. לפחות.
יש כאן כריכים צבעוניים, כריך קרואסון עם סלמון וגבינת שמנת וגם ריבועי בצק עלים פריכים, פתוחים, שבצמרתם אספרגוס וגבינת שמנת, למשל, או צ'אנק עבה של גבינת ברי רכה עם בצל מקורמל (32 שקלים). יפים כמעט עד כדי התאפקות, אך רק כמעט.
במקביל, בוהות בך עוגיות שוקולד צ'יפס ואוזני פיל שכבר צברו מוניטין שובר דיאטות, פאן סוויס (25 שקלים) מחורץ ושחום עם קרם פטיסייר ושוקולד, פלא ריבועי גבוה (24 שקלים) שמתבסס על בצק קרואסון ומקבל לתוכו, ועליו, קרם חלב וקרמל או קרם פטל וגם רוגעלך. ברור שרוגעלך.
מהאנשים העליונים האלה שצריכים רק משהו קטן ומאופק ליד הקפה? "Bites" (פקאן-וניל, שקדים-קפה, בוטנים מלוחים, אגוזי לוז, דאבל שוקולד, 12 שקלים) של שוקולד טבעוני או חטיפים (קרם פקאן, קרם לוז, קרם פיסטוק, 14 שקלים) יסגרו לכם גם את הפינה הזאת, ויותירו אתכם גבוהים ונישאים.
הקפה של פקטורי 54 לא נולד, לתחושתי, כגחמת לייפסטייל ולא זילזל את דרכו להשקה עם מדיניות "כמה מסובך זה כבר יכול להיות". הוא שאב ביטחון עצמי מחברת-האם, נכון, אבל לא בכמויות גדולות מספיק כדי שיסתובב בעולם זחוח. לא, אצלו הכול אסוף.
התוצאה שוקינג. גם קונספטואלית וגם ביצועיסטית, גם כחווית ישיבה וגם כשאתה מודד ובוחן לעומק מה קורה לך בפה אחרי שכל היופי והעיצוב סיימו להרשים אותך (חוץ ממכונת הקפה, היא עדיין הולכת על המסלול). שנים ארוכות של ישיבה בבתי קפה שעושים - במקרה הטוב - *או* את זה (קפה נורמלי) *או* את זה (מקום נורמלי), ובדרך כלל לא את זה ולא את זה, כיף לקבל הכול בבת-אחת. מי יודע, אולי אתגרה בגורל ואנסה לדבר עכשיו עם עורכת האופנה של וואלה.
קפה פקטורי 54, קניון רמת אביב וקניון הזהב