גם עמוק לתוך הערב, פיש רויאל ממשיכה לבלבל אותך. האם היא יותר יפה או יותר גדולה? יותר אינטימית או יותר חברתית? ובכלל, האם יש טעם לעסוק עוד בווליו פור מאני אחרי תצוגת התכלית שלה, על צלחותיה הענקיות ומנות ה"פה זה לא תל אביב שלה"?
המשפט האחרון, הרי, נאמר תמיד בהתרסה ובעקיצה, ובדרך כלל מעורר תגובת שרשרת שתחילתה צמרמורת וסופה אנטי, אבל כאן איך תגיב אליו אם לא בהכנעה? כי הצלחות ענקיות, הווליו נישא והמאני שלך הולך רחוק כל כך עד שמד הצעדים שלו חושב שזה תחילת המילניום.
והכי חשוב הוא גם הדבר שבלעדיו כל זה לא משנה - טעים פה. טעים מאוד. טעים מספיק בשביל שתתחיל להסתכל מסביב ולהתרשם מהיופי, ובעיקר טעים בשביל שתעיף מבע באותן צלחות ענקיות, ולראשונה מזה זמן רב תתהה מדוע הן לא ענקיות עוד יותר. כמות זה דבר חשוב, ברור, אבל כאן היא לא באה בשום פנים ואופן על חשבון משהו, חוץ מעל חשבון הקלוריות שלך.
סיבוב ניצחון. פיש רויאל
כשנה לאחר שנפתחה, פיש רויאל של דיוויס דוד יכולה להרשות לעצמה סיבוב ניצחון. הקפה אחת, וחזרה לעבודה כמובן.
היא מסמלת את הגלגול המודרני יותר וגבוה יותר של פיש, מוסד ראשל"צי ימי-חופי שהאכיל רבים וחוזרים במשך רבע מאה. כעת, ממש לא על הים ועמוק הרבה יותר לכיוון אזור התעשייה המי יודע כמה של העיר, היא הרימה ומתחה, שידרגה והשקיעה, שיפרה ולא חששה לרגע.
הדרך אליה מחוספסת כמו שרק המחלפים החדשים של האזור יכולים לחספס. וויז צופה מהצד ולא מאמין, מתבלבל בעצמו בפניות ובעיקולים ומתייצב רק אחרי סיבוב פרסה ושיחת הרגעה תוך-רכבית. כמה פניות אחר כך, ואתה צולל לתוך אוקיינוס של שולי מדרכה אפורים, מביט במסעדה שעלתה מהמים והתייצבה על הקרקע.
הכניסה מסדרת את כל הניגודים הללו. מרחבים טובים של מסעדנות שיצר כאן גד הלפרין נותנים משהו לכל אחד. ספייס למלצרים ומגרש יצירה מטבחי, שבילים להולכים וקיר שלם לבקבוקי היין, חדרים פרטיים ושולחנות עגולים, אזור המתנה ובר נפרד שגם בתוכו אפשר לאתר את העיקול הנכון, את הפינה המעוגלת הנכונה. אף אחד לא נשכח כאן, אך אחד לא הוזנח. מסעדה מא' ועד Z.
וכל זה קיבל את האוכל שמגיע לו.
התפריט של חי-גיל מונטיסינוס ע-נ-ק-י. אתה מביט בו מעט מורתע מראש, ואחרי שאתה מתוודע לגודל המנות, אתה מחליף את הרתיעה בחשש אמיתי ליכולת ההתאוששות שלך. הפתרון, כרגיל במקרים האלה, הוא שולחן גדול ככל האפשר, והשעיה יעילה עוד יותר של יכולת הריסון העצמי. בלעדיו, אין מקום לכל הטוב הזה. בלעדיה, אין לך סיכוי. פשוט כך. הכוונה היא, כך אני מבין, להפיק גם ליין של חצאי מנות, שיאפשר התנסות וטעימה מגוונת יותר. מיותר לציין שהכוונה הזאת קריטית, וכדאי שתגיע ליישום כבר שלשום.
עד אז, ראשונות (18-48 שקלים) בדמות "לחמניות עננים" שמצדיקות את שמן (בניגוד לענניות הפושה במסעדותינו ללא קבלות כלל) ופטה כבד, איקרה ליד רוסטביף, קרם חציל וטחינה וקלמרי מטוגן. ניגוב, טבילה, צלילה וחזור חלילה, עד שהפחמימה נעלמת מבלי שתרגיש.
הלאה. סלט "חסות רויאל" מערבב לתוכו ויניגרט מייפל וגבינת בושה. סלט קיסר אדיר (68 שקלים) נמנע מגימיקים ופשוט עושה הכול כמו שכתוב בספר, קצת יותר טוב. "חמישה גוונים של אדום"מפליא בעגבניות ומנת "הביס המושלם" 64 שקלים) גורמת לך לגלגול עיניים כפול - תחילה לנוכח הבומבסטיות המיתוגית, ואז אחרי שחווית. אלו סירות חסה שלתוכן הוכנסו כבר עשבי תיבול ורוטב תמרינדי-בוטנים, קשיו ושאלוט פריך, צ'ילי ולברק מאודה. אין צורך בהרכבה, רק ברכיבה נטולת עצירות ונטולת מעצורים מהצלחת לפה.
איתן, טרטר טונה אדומה וטארטלט טונה אדומה - הראשון עם אספרגוס-סלרי-תפוח והשני עם פינגר ליים ואיולי עדין, שרימפס בקדאיף וסיגר דג מטוגנים, חציל נהדר בקראסט טחינה שמזכיר סינייה (58 שקלים) וקבב דגים על הסכין, עם יוגורט כבשים (לא, לא כשר פה. בדקנו כמה פעמים. מסתבר שיש עדיין מסעדות כאלה בישראל, ומסתבר שיש להן קהל אדיר).
עוד, נכון? כי אנחנו בערך בחצי. בריוש כבד אווז למי שעדיין בעניינים הללו וסביצ'ה דג לבן, ניוקי בעבודת יד עם קלאסיקת פטריות-אספרגוס-חמאה (98 שקלים) ופיש אנד צ'יפס, מחבת פירות ים (142 שקלים) וערימת ברבוניות עם סלסה ורדה, סלמון בקרמל סויה ו"בורגר דה פריז", שרימפס ואנטריקוט, סינטה ובר ים. האפשרויות רבות, רבות מאוד.
מתוכן, שתיים זהרו את דרכן מהפונט ועד השיש הכהה של הבר. פפרדלה לברק (142 שקלים) שהקפיצה בתוך רוטב חמאה לימונית גם זיתי קלמטה, עגבניות שרי ואספרגוס, וכן רביולו (146 שקלים) שקצץ דק מאוד את תוכנו השרימפסי, עטף דקיק עוד יותר, הוסיף קלמרי ויין לבן, וסיפק מנעד ווקאלי ופרובוקטיבי של קריאות כשהכף ננעצה.
הקינוחים של מונטיסינוס משווקים כאן כ"טובים אפילו יותר מהאוכל שלו", וזאת מלכתחילה הצהרה בוטה, על גבול ההגזמתם. בפועל, הם מעולים - ברולה סמי פרדו מושלם וטירמיסו "איטלקי אמיתי" שהיה אמיתי ואיטלקי כמפורסם. מוכנים במקום (מדהים שצריך לציין את זה בימינו, אבל צריך), מתוקים במידה, וכן, גם הם נמדדים בקוב ומובלים בדי-9.
גם הבר עובד, מקוקטיילים ועד מזיגות יין נדיבות, חוץ-חולדאיות. איתו השירות מפליא, מופלא. צעיר אבל לא חובבני. ידידותי אבל לא מסתחבק. לשיאו, הוא הגיע 20 שניות אחרי שהתיישבנו, עם הטיפול המהיר ביותר והיעיל ביותר בהיסטוריה בתעלת מיזוג אוויר שנחתה ישר עלינו. אם הייתי רוצה להיות סטיגמטי, הייתי משווה לסיטואציה דומה בתל אביב, ומתחיל לדמוע מרוב צחוק על עצם ההשוואה. נניח לסטיגמה, כי האמת מספיקה.
והאמת היא כזאת, פשוטה עד הפשטתה לבייסיק - פיש רויאל היא מסעדה נפלאה ששווה נסיעה מיוחדת, בתוך ראשון ומחוצה לה. פעם, פעמיים ויותר, עד שגם וויז יבין, ויחייך לבד את הדרך.
פיש רויאל, פאול גרונינגר 4, ראשון לציון, 03-9611169