מעל כל השאלות הגדולות והחשובות - מתי נזכה לאכול שוב בגבולות ארצנו בייקון אמיתי, למשל, ומי עדיין חושב שצריך מלצרים בבתי קפה - של עולם האוכל הישראלי. מתוך כל תעלומותיו ודרכיו המסתוריות, הדברים שממש חשוב לך לדעת ואלו שחופרים אצלך פנימה את הפומו העמוק ביותר, זוהרת התהייה מה מתרחש כעת בבית רומנו.
עכשיו, עכשיו ממש. לפני רבע שעה בער פה עולם אחר לגמרי, ובעוד עשר דקות תתהווה סיטואציה שונה לחלוטין. הוא וגם היא ימשכו אותך לכאן, כמובן, אבל העכשיו לא יפסיק לשבת לך בראש.
כי בתל אביב שהפסיקה כבר לפני שנים לממש את הבטחת הללא הפסקה שלה, פה כל עכשיו קורה משהו חדש, אחר ושונה - וכל אחד מהם הוא עכשיו שיש לחוות אותו. בחיים שעצרו מלכת, כאן עוד אפשר להרגיש את המטוטלת היחידה שעדיין נעה. מלמעלה למטה, בכוכים ובחדרים, בין הקירות ובאוויר הפתוח. מטוטלת, כדור הרס, מנוף - לא משנה איך תקראו לה, היא חיה.
איש נכנס למטבח. רומנו
ומה שקורה עכשיו ברומנו הוא דרך חדשה. אנשיו עדיין לא מוכנים לאפיין את התהליך הזה עד תומו. הם מצמידים מילים כמו "בראסרי" למילים אחרות כמו "פואטיקה", משדכים תל אביב ללונדון ואירופה לאסליות ומדברים המון ויפה, כהרגלם. השורה התחתונה, עם זאת, פשוטה יחסית - איש נכנס להוביל מטבח, וכל השאר מחכה לצלחות שלו.
רומנו מביט כבר עשור על מה שקורה בתדר שמתחתיו, ניזון ממנו ושואב ממנו השראה ואנרגיה. הוא ריפרר תמיד, מן הסתם, למטבח המיתולוגי של אייל שני. ברוח ובשורות הארוכות המתארות בטטה, בנייר הפרגמנט החום ובקרטונים הלבנים, בפשטות הבלתי-שאלאנטית בעליל ובמאמץ האדיר להשית את כל זה על משהו שהוא, ובכן, מסעדה.
כעת, נדמה לי, מנסים לצקת פה קצת סדר, להרים את המוט, ולבדוק אם הקהל מוכן לפגוש את כל זה בנקודת הסימון הבאה. מדובר בניסוי חברתי-התנהגותי מרתק על תנועת קהל והרגלי צריכה, ובהימור על הינדוס עדין של מקום, משהו שהוא כנראה הדבר הכי רחוק מה-DNA האורגינלי של הקבוצה. כל מסעדה יכולה להחליף תפריט, להחליף אוכל, להחליף שף. הרומנו צריכה לעשות את כל ההחלפות האלה בלי להחליף אישיות.
האיש הוא פאשה צ'קין, שהגיע הנה לפני כשנה לאחר סיבוב מרשים וטעים בעיר, כולל בסלון של שני עצמו, ומאז פוסע באיטיות אך בעקביות לכיוון. ספיישל אחר ספיישל, ערב מיוחד ועוד אחד, שפה נבנתה, אוכל בושל, מטבח נולד.
התפריט התהליכי הזה עדיין בתהליכיו. הוא גדול ורועש כמובן, שומר כבוד ומקום לכמה קלאסיקות ומיתולוגיות שאי אפשר להוציא מפה כנראה לעולם, ומוסיף עליהן. מוסיף מנות והפתעות, חלקן כמעט הטרלות כשאתה משקלל את שני ואת הקהל פה ("המבורגר?! מסתבר שיש לנו היום המבורגר", אמר לנו אחד מאנשי הצוות בטון שלגמרי גורם לך להאמין לו שהוא באמת לא ידע ושהוא אפילו קצת מתקומם על המהלך החתרני).
ובכל זאת, אם אתם אנשים של מבחן התוצאה, קחו את זה - מנה חדשה אחר מנה חדשה, איקס אחר איקס, נמחקות מהלוח ונמחקות מהתפריט, סולד-אאוט בשעת ערב לא לגמרי מאוחרת. כן, גם ההמבורגר. טיפ ממני: מהרול הזמין, לפני שייגמר. אולי השינוי הזה מגיע בזמן.
הגו-טו של הרומנו הוא עדיין חלה מהטובות שנאפות בארצנו, צלחות קטנות של טחינה וקרם פרש, השעועית הירוקה המעוטרת בהיסטוריה (48 שקלים), חציל ו"סלט מהעיר העתיקה". את חלקן אתם יכולים להכין בבית, נכון. אחרות יגרמו לכם לעווית לא רצונית של גילגול עיניים והרמת גבה, בו-זמנית, סימולטנית. ביחד, מולן, מתמוססת הציניות. טעים, שכחנו כמה טעים.
הז'רגון קצת ניקה את עצמו משטויות, והותיר רק מעט "צינורות מופלאים" והלצות שלא ברור מי מחייך לעברן בשנת 2025, אבל הקלנסינג הזה עובד גם עליך. המילים נבררות, מפולטרות, והאוכל נשאר. אינטיאס כבוש עדין וקרפצ'יו לוקוס (89 שקלים), פסטה שחורה עם סבידה, סרדינים על גריל פחם ומחבתות מחייכות עם קלמרי ואפונה, שרימפס ועגבניות, סרטנים וחמאת פרנו.
הבשר קיבל פה בשבועות האלה איזושהי בעיטה קדימה, וענייני בקר וטלה מודגשים כאן מכל עבר. קבב על לאפה חמה, סקלופיני כבד עם פירה, בצל ממולא ריזוטו ובשר ריאות, ההמבורגר האבוד ההוא, עם ריבת חבושים וגבינת דליס דה בורגון, וגם טוסט. פשוט כך. כלומר, "גרילד צ'יז" עם בשר וחרדל ומלפפון חמוץ אמיתי. זוהי התפרעות מלוכלכת מהסוג שאתה שמח לטבול בה את ידיך, ולהתלכלך בעצמך. אוכל שהוא אוכל, הצגה לא לשם ההצגה. פשוט, אבל מהוקצע. מחוספס, אבל רק בחלקים שהשיוף יהרוס.
אנשי הצוות של הרומנו לא לגמרי מצליחים לנסח מה עובר עליו, מה קורה פה, ועל איזה היגיון מתבסס הכול. הם שמו לב לצלחות החדשות - לבנות, קו עגול כהה משרטט את גבולותיהן, "רומנו" ממותג, השם ישמור, נראות כמעט כמו פרודיה על כלי ההגשה של כל המסעדות כולן - גם בגלל שהם כמובן משנעים אותן ממקום למקום, וצפו תוך כדי בקרטונים ובניירות נעלמים מחייהם.
יש לקוות, ברור שיש להניח, שהשינוי הזה גובה בבריף מקדים, בריף תמידי, אבל התוצאה המעט משעשעת היא בלבול מעט משעשע. גם הוא מסתדר פה עם האישיות, עם המבנה, ועם הקירות שיודעים לספוג הכול. כיף פה, די תמיד. גם, ובעיקר, עכשיו.
הדרך הכי מדהימה לחוות את רומנו היא עדיין, מאז ומתמיד, להגיע אליה עם מישהו מחו"ל, או להיזכר בה כשאתה בחו"ל בעצמך. אז, בשולחן שמתמתח כדי להכיל הכול, אתה מקבל פרופורציות מחודשות על דברים שאולי התחלת כבר לקחת כמובן מאליו. פרצוף של תייר משתומם ומשתאה מדברים שאפשר לעשות עם ירק, או הפרצוף שלך, רחוק מתל אביב, משתומם ומשתאה בעצמך - ומתגעגע לאוכל שלה.
לא ברור לעת עתה אם יצליחו להרים באמת בראסרי אירופי בדרום המפויח-לנצח של העיר, וממש לא ברור אם זאת אכן הכוונה בסופו של דבר. ברור, עם זאת, שמשהו קורה כאן. כרגיל ברומנו, את המשהו הזה אסור לפספס.
רומנו, דרך יפו 9, תל אביב, 077-2759605