הכדור הפורח של לולו עלה לשמיים, עם אוויר למדינה שלמה

כמו אינספור מבנים דומים בצפון, גם בית הקירור הראשון של קיבוץ עמיר מסרב לדגמן את קורות החיים שלו החוצה. מהדשא האחורי נחשפת מרפסת צנועה עם סככת פסים בטורקיז-לבן וצמחיה שמתישהו תטפס את דרכה ותפגוש אותה באמצע הדרך, ומהכביש אפילו פחות מזה, עד שאתה נוסע וחולף ומסתובב וחולף שוב, בלי לעצור לרגע, בלי לדעת שהגעת ללולו.

אחרי המלחמה, לפני הרעב הגדול: המלצות אוכל שוות למטיילים בצפון

הבנייה שטוחה, ומכוסה בחצאי קשתות שמספקות לך את כל הסיבות לחשוד שלא הייתה מעורבת כאן תשוקת אתסטיקה ואדריכלות, אלא פונקציונליות טהורה, כמעט סגפנות. כשאתה מתקרב, מאשר שלט קטן את רוב הנחות היסוד. "נבנה ב-1943 לאיסום תפוחי אדמה עבור הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה", ולאחר מכן שודרג להכיל פירות נשירים. כשהקיבוץ השתולל עם בית קירור חדש, ברירת המחדל הייתה כמובן מחסן, שמאז התפתח בטבעיות להיות מוזיאון חפצים. כלומר, עדיין סוג של מחסן, אבל אריסטוקרטי.

לפני הכניסה, אתה מדמיין את השיחות והאנשים שעברו פה לאורך השנים, מריח את תפוחי האדמה וטועם את עסיס הפירות, מחליף שיחה עם החיילים ההם ותוהה מתי לעזאזל תפסיק הארץ הזאת לדרוש עקבות צבא על אדמותיה. אחרי שאתה נכנס, אתה מבין שההיסטוריה אולי עשירה, אבל עכשיו, בדיוק עכשיו, היא מגיעה לשיאה.

לולו היא הרבה דברים שכולם נכונים וכולם מצוינים, ואיכשהו כולם גם מצליחים להשתלב זה בזה. בית אוכל משפחתי ונינוח בצהריים שעוטה על עצמו מפות לבנות בערב בלי לשכוח להזמין אותך לשבת על בר גבוה באותה מרפסת שמחה שמשקיפה מלמעלה על הדשא ועל ערימות החבר'ה שעליו - כי יש קלישאות נכונות, מסתבר.

אבל זה לא רק כל אלה, או לא בדיוק כל אלה. זאת טרטוריה שמתעקשת - בכל זאת קיבוצים ושעשועי שפה עברית - להיות "קיבוצטריה", מסעדה שמדברת פארם טו טייבל ללא אף אחת מהמילים המעיקות האלה, ומקום ששוטף מפיו את השפה התל-אביבית בלי שום צורך להוכיח משהו למישהו, ומגלגל שיחה מקבילה באיטלקית ללא נפנופי דרכון. ללא נפנופים בכלל, האמת.

כל השבילים הללו, כל הפיתולים, מתכנסים לכדי חווה גלילית על הריביירה וקיבוץ גלויות כחול-לבן-ירוק-אדום, בקיבוץ. גיאוגרפית, בלתי אפשרי. בפועל, ממש פה, נשבע שכן.

החלום של רועי כהן ואופיר זילברשטיין לא התכוון אף פעם להסתמך על תיירים בלבד. חוץ, פנים, השנתיים האחרונות כאן הבהירו היטב שייקח לאלה וגם לאלה זמן לחזור, וכל מי שגדל באזור יודע שמה שמוגדר בתמימות כ"המצב" הוא פחות או יותר "הקבוע" כאן.

אבל זה לא רק פרגמטי. שניהם פשוט הרגישו שמרוב מקומות לתייירים, לא נותר כלום לתושבים עצמם. אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה ורוצים להתאוורר בערב, או לקפוץ לאכול משהו בצהריים, לשתות עם חברים או לקיים דייט כהלכתו - רומנטי, אפילו סקסי השם ישמור - קיבלו במשך שנים גב מכמעט כל יזמי האזור, כמעט כל מסעדותיו.

כך, מלכודת התיירים שממנה נזהרת בנסיעותיך הייתה בעצם בומרנג מסוכן לא פחות עבור המקומיים. עד עכשיו. צריך לשמוע אותו מדבר עם עיניים בורקות. צריך לראות אותה שמה קוביות קרח בעציצי הפרחים שעל קורת העץ החיצונית. צריך לראות, צריך לשמוע, חייבים לבוא.

הם עשו יפה, שימרו מה שחייב וכיבדו את כל השאר. המבנה, כדרכם של כאלה, מאתגר כקונסטרוקציה. בית קירור מ-1943 הוא לא בדיוק כר יצירה פורה למסעדה מודרנית, אבל האילתורים והפתרונות הם תמצית היצירה, והדיטיילס הם בוודאות חדוות היצירה בכבודה ובעצמה.

פשוט כאן, אבל לא פשטני. כפרי, אבל לא במובן שנותן לך אליבי לחפף. הפנים אלגנטי והחוץ משוחרר, אבל הם לא מנותקים אחד מהשני, ומעדיפים את החיבור על פני התבצרות בקצוות. מסעדה כזאת, כידוע, יש בכל עיירה באיטליה. הייתם בכאלה אינספור. אבל בואו נהיה חצופים וסוף סוף נגיד שהאוכל אצלנו יותר טוב. אולי פחות מסורתי ומחובר לשורשיו, אבל צעיר וחצוף ובלתי כבול. טעים. כן, טעים יותר.

התפריט משדר על ההתחלה 2025. לא דיליי, לא עיכובים, לא יחסית. סלסלת לחמים, צלחת חריפים, זיתים מתובלים כמו בכל מקומותינו, אבל גם צלחת אפריטיבו (115 שקלים) גדולה, עם גבינות וחזה אווז מעושן, ארטישוק ועלים וירקות.

משם, אפשר ורצוי לנסות פורל כבוש (עם שמנת חמוצה וביצה רכה, 68 שקלים) או אנשובי עם חיזוקי עגבניה ושמן זית, סלט קיסר, חציל מלנזנה עם "מטבוחה איטלקית" סבלנית או מנת "ארטישוק יהודי" מטוגן (59 שקלים) עם ריקוטה, זסט לימון, דבש ואורגנו.

שלושה להיטים בטוחים, מיידיים, מאתגרים את הרעב שלך מיד אחר כך. "פריטטינה" שהם כדורי ספגטיני מטוגנים עם מוצרלה ופרמזן עם פסטו פיסטוק ואיולי חרדל (45 שקלים), שרימפס לימוני בביסק סרטנים חמאתי-שומי (74 שקלים) ופוקאצ'ה קלויה שממש מנדנדת לך לנגב, וגם בוראטה (64 שקלים) שתופסת אותך מפהק כי הרי נשבעת כבר לא להזמין יותר בוראטות כי אינך יכול לראות עוד את כדורי הגבינה השמנתיים האלה, ופה בכל זאת כן, עם סלט תירס טרי ומתקתק, אפונת גינה, פיסטוק וקרמל תפוזים. איך אפשר לקיים נדרים ככה?

ההמשך זז טבעי ופלואידי למגשי פיצה - ים עם אנשובי, סרדינים וקונפי דג, למשל, ביאנקה פטריות שמנתית, פפרוני או מרגריטה, 69-78 שקלים - ולפסטות (עם ציר עוף ובשר סרטנים, ברור), מגביר עם פילה פורל צרוב ברוטב בר בלאן ומתעקש לקרוץ לך מכל שורה. מפתה בעדינות, והרי ידוע שזה הפיתוי האידיאלי.

כל זה נשטף ומתערבב עם בר שאף הוא מושך איטליה ביינותיו ובבקבוקי הבירה שלו, בקוקטיילים שרוצים אמלפי ובמשחקי ורמוט מחויכים. אלו מזכירים לך לא רק את החופשה שקוראת, אלא גם את החופשה שישנה, ובהחלט מצליחים לעמוד בפני עצמם. כוס גבוהה, צלחת רחבה, זה לגמרי מספיק.

סמל הכדור הפורח של לולו מרחף כל העת בחלל. על המפיות, על הקיר, בבועות הדיבור והמחשבות של הצוות המקסים. הוא מייצג תפיסת עולם והלך רוח בהתאם במדינה שזקוקה נואשות לכל משב, ובחבל ארץ ששכח איזה כיף זה להמריא.

הבשורה הגדולה ביותר שלה, עם זאת, איננה שמיים אלא דווקא קרקע. היא פשוט לא באה ולא רוצה לבשר שום דבר. לא כותרות ולא הצהרות ובוודאי לא טלטלות כאלה או אחרות. ממש להיפך. ממש נורמלי. מקום למקומיים שלא מזלזל במקומיים, לא מתייחס אליהם כאל שולי רווח כי היום אין מטיילים, ולא נזכר בהם רק לפעמים. מקום בשבילם, וברוכים הבאים כולם.

בעולם מושלם - עזבו מושלם, בעולם סביר מינוס - זאת כתבה על לולו שחוגגת עשרים שנות פעילות. בעולם שלנו - סביר מינוס, וגם זה בקושי עד שייגמר כבר - החגיגה רק התחילה.

לולו, קיבוץ עמיר, ‭04-6954040