אין שום סיכוי שאתם צריכים אותי בשביל לשמוע על מסעדת כרמים, ואין שום סיכוי שמסעדת כרמים צריכה אותי בשביל להשמיע אותה. זאת נקודת פתיחה מעט מחוספסת והרבה עקומה לכתבה שעוסקת בדיוק בכל הדברים שבגללם אין צורך בשום כתבה, אבל זאת גם האמת, וכדאי להשמיע אותה ישר בשורות הראשונות.
עכשיו, כשקילפנו את חוטי הפוליגרף הדקים בינינו, אפשר לעבור למה שחשוב באמת. ומה שחשוב באמת הולך בערך ככה - עולם האוכל הישראלי, עיתונאיו ומשפיעניו, אוהב חדש. הפרעת הקשב שלו ידועה בעוצמותיה, ורמת הריכוז שלו איננה מורכבת מחומרים למצטייני קורס טיס. זה כל כך בוטה, וכל כך גורף, עד שאתה תוהה לפעמים אם מתקיימים כאן מקומות שלא נפתחו ממש כרגע.
התשובה לתהייה הזאת היא לא רק *ברור* חזק ומוחלט. היא גם רוב מה שטעים כאן, ושהעז להתקיים לאורך זמן. שרד, ושרד בצדק, והרבה יותר משרד. למעשה, ניצח.
הנה, ווינרית בשם כרמים.
יותר ממסעדה. כרמים
23 שנים לאחר הפתיחה המהדהדת בסגולה, המסעדה של דניאל פרץ וסהר רפאל היא כמובן הרבה יותר ממסעדה. רעיונאית, ברור, היא כבר מוסד, שלא לומר סימבול. אבל גם מעשית, כי כרמים היא כבר מזמן קבוצה שפועלת בשלושה מקומות שונים (כולל באר שבע ורחובות), לא רחוקים מאוד אחד מהשני, אבל נפרדים ומשגשגים בפני עצמם.
השורשים, עם זאת, לוקחים אותך עד למושב הכמעט דרומי (ובפועל לגמרי במרכז, אם שומרים על פרופורציות ולא נבהלים מכך שהאוטו יודע לצאת מגבולות תל אביב). בצהרי שבת, כשהכבישים עמוסים מעט פחות מהרגיל, הנסיעה הזאת היא כמעט חו"לית. אורבניות שיורדת לשולי האוטוסטרדה, מתחלפת בירוק ואז בגוונים נהדרים של אדמה בלתי צחיחה. עולם ומלואו שאתה לא משכיל להעריך מספיק, לא רואה מספיק, ולא חווה מספיק.
מסע גילוי הארצות הזה - ארבעים דקות מהמרכז, כן? - מסתיים בפנייה שמאלה, בפיתולים קלים בתוך יישוב מנומנם, ובתוך מגרש חניה שצוחק עליך ועל מדרכות הכחול-לבן הנדירות של גוש דן. משם, שביל נוסף, פתיחה של צל ופתיחה של דלתות, והגעת. הכי הגעת.
החלל של כרמים הוא מה שנהוג היה לכנות בעבר "כפרי". יש בו הרבה עץ ומעט אלמנטים מנקרי עיניים, נדל"ן ומטראז' ככל שהעין רואה, מרפסת חיצונית מקורה וחדר פרטי שמצליח לאכלס בשיאה של המשמרת המון אנשים בלי שתרגיש, ובלי שהם ירגישו אותך. הכפרי הזה, מסתבר, הוא סתם מילה מוזרה להגיד "נעים".
היא מתחזקת לפחות שני אזורי הושבה, ומצליחה לשרת גם בר רחב, שעליו ישובים בנוחות, אלה ליד אלה, אבות וילדים, זוגות ולובשי מדים שמהצד נראים כחיילים של צבא ארצות הברית שיצאו ללאנץ' מאחד הבסיסים הסמוכים של צה"ל. כשיחזרו הביתה, באיזו סטייט שהבית הזה לא יהיה, הם יספרו סיפורים רבים ומעניינים. סביר שרובם לא ישתוו לזכרונות האוכל הישראלי.
התפריט גדול מספיק כדי שכל אחד ימצא בו משהו, נרתע מהרפתקאות והתחכמויות אבל שומר מרחק גם מהבסיסי והמשועמם. האמצע הזה היה פעם מילת גנאי. כעת, מהצפון ועד אילת, מסעדות האמצע כל כך חריגות בנוף, עד שאתה מחבק אותן כבר בכניסה. זה האוכל שאתה הכי רוצה לאכול בשגרה, וכשהוא טוב, זה גם האוכל שאתה הכי נהנה ממנו. אולי לא סערת רגשות, אבל כמה רגשות אנחנו אמורים להכיל? תנו טעים, ונסתדר משם. וכרמים היא קודם כל טעים.
זה מתחיל עם פתיחי חריפים וטחינה, לחם שיפון תמרים או פוקאצ'ת עשבי תיבול, וממשיך משם לתריסר ראשונות - למעשה הכי גודל של מנות ביניים, שלא לומר עיקריות תל-אביביות, 53-73 שקלים - שהן לבדן יסגרו ארוחה מפוארת. פטה כבדים וקרפצי'ו סינטה, בוראטה על קרם פיסטוקים וסלט קיסר, ארטישוקים צלויים וריזוטו פטריות שכמעט לבדו מרחיק את הקיץ ממך. סלט כרובית טרייה, קצוצה דק ופריכה בהתאם, ליד סשימי טונה אדומה בסינוורה, ליד חציל נהדר, עם כל מקהלת העגבניות-טחינה-פלפל. בואו רעבים. זה לא יעזור, אבל לפחות תתחילו נכון.
העיקריות שוטחות בפניך 17 אפשרויות, מוכיחות את פורמט המשהו לכל אחד, ומוסיפות לו. בשיאן - סטייק אנטריקוט, נתחים על העצם, סינטה עגלה, שרימפס, לברק שלם ופילה דניס, למשל - הן יעברו את רף מאה השקלים. השאר לא יגיעו גם עם משקפי מולטיפוקל. אלה וגם אלה, בטח אם משווים למה שקורה כאן ברוב מסעדות המרכז, גובות ממך מחירים כמעט מצחיקים ביחס לתמורה - גודל, אבל בעיקר טעם.
יש כאן חמש פסטות לפחות, שנהנות מבולונז הום-מייד ומיד מטבחית מוכשרת שמרימה גם קומבינציה סולידית של חמאה ויין לבן למשהו קצת יותר תזזיתי. השניצל (87 שקלים) ענקי. התוספת שלו באה בתוך מחיר המנה, אם תהיתם, ואני מניח שהתהיות כבר נושרות בשלב הזה. לידו, מגיע מהגריל שיפוד דג ים עם "ריזוטו שוקרוט" שובב, חמצמץ ועמוק מהלימון הכבוש, משגע בטריותו, מלא עסיס ומבליט שידוך חכם של רכיבים, בדרך לניגוב טוטאלי של הצלחת האובאלית.
קשה להגזים בדרך הארוכה שעשתה כרמים, וקשה שלא להבחין בשביל הרחב שהשאירה עבור עוקבותיה, ושבו צועד גם הקהל הענקי והדי קבוע שלה. בואו נתחיל מעצם ההחלטה להיות לא כשרה, ולפעול בשבת, באזור שמתקשה לספק יותר מקומץ מסעדות כאלה. בקושי.
מקומות כאלה מוצאים את עצמם עם השנים מנוסים יותר, אבל מנסים פחות. כאן, נדמה, זה בדיוק ההיפך. יש מסביב עשייה, ויש דיבור על הדבר הבא, ויש חיבור טבעי, אורגני ובלתי ציני, לקרקע ולחקלאיה. יש עם מה לעבוד, ויש על מה לחייך.
כל זה מתחבר לשירות כל כך טוב עד שאתה מוצא את עצמך מתגעגע. נחמד ואמיתי, ושורט לך בתוך הנפש את הפער בין כאן לבין העיר הגדולה והמאוסה. שורט שוב. עד שתחזור אליה - ארבעים דקות נסיעה ועוד קצת, זה כל הסיפור - אפשר להישען לאחור בכיסא, ואז במושב, מאחורי ההגה. לחלום בעיניים פקוחות, ולתכנן את הביקור הבא.
